על חופש הביטוי והאמת של החברה

לפני שבועיים בערך הרשת געשה עקב התבטאויותיה של ח"כ אנסטסיה מיכאלי נגד הקהילה ההומו-לסבית. מעניין היה לראות כי הגולשים אשר הסכימו עם דבריה הרגישו כי עמדתה היא חלק ממערך של דעות שנהוג לדכא ולהשתיקו בימינו, בין אם ע"י הממסד והציבור הכללי. רוב התגובות אותם קראתי היו למעשה טוקבקים בפורטלים העבריים הגדולים והפופולריים, אך היה גם מאמר אחד, הג'יהאד הליברלי שמו, שמסכם באופן כללי את תחושותיהם של אותם הגולשים…לבטח ימנים / שמרניים. מאמר הדעה הזה זכה בעיקר לקיתונות של רותחין וטוקבקיסטים רבים יצאו להגנה על השקפת העולם הליברלית-דמוקרטית וניסו להעמיד את הכותב על טעויותיו. למשל, מגיב 260:

אנשים יוצאים נגד האמירות של אנסטסיה לא בגלל שהם "לא מסכימים איתן" והם גם לא נפגעים בגלל שהם "לא מסכימים איתן", אלא פשוט בגלל שהתוכן שלהן פוגעני בפני עצמו. הליברליזם אכן נושא על דגלו את חופש הביטוי: חופש ביטוי לדעות שונות ומנוגדות ככל שתהיינה. עם זאת, אמירות פוגעניות הן מעבר ל"הבעת דעה מנוגדת". אני יכול לא להסכים עם המדיניות המוניטארית של בנק ישראל ולצאת בהפגנות נגד כך – אין כאן משום פגיעה בקבוצה – זאת הבעת דעה לגיטימית. אמירות של אנסטסיה הן לא יציאה כנגד מדיניות, הבעת עמדה פוליטית או השקפת עולם אישית. גם אם הן מבטאות השקפת עולם אישית, הן גם מסיתות, פוגעניות וכן – חשוכות.

מגיב 110, משתמש באנלוגיות מתבקשות ומוכרות לדעותיה של מיכאלי:

האם כל דעה היא לגיטימית, גם כאשר היא שוללת את האחר? לפי ההיגיון שלך החוק הגרמני האוסר על תנועות נאו נציות פסול אף הוא, אם כל דעה לגטימית, מדוע שלא נאפשר להם חופש להיבחר? כנראה כל עוד מסיתים נגד קבוצות אחרות ולא נגד הקבוצה אליה אתה משתייך הכל בסדר.

מעלעול קצר בתגובות, ניתן להבחין כי לא מעט מגיבי-נגד העלו טענות דומות. דהיינו, שהתוכן האמור בדבריה של מיכאלי הינו פוגעני ומסית, ולפיכך הרי שאין בהתנגדות לדבריה פסול או נפשע, אין בכך הפרה של חופש הביטוי הליברלי או סתירה בתוך העקרונות הליברליים. כלומר, הם מביעים איזושהי הסכמה עם הכותב בדבר סתימת פיות.  קבוצת אחרת של מגיבי-נגד דברו על שגיאה עקרונית בניתוח כותב המאמר וגרסו שלא הייתה שום סתימת פיות או דיכוי מחשבתי והרי שההוכחה לכך היא ההתבטאויות של אנסטסיה מיכאלי (ושל טוקבקיסטים אחרים התומכים בה וחופשיים להביא את דעותיהם). לדוגמא, תגובה 123:

אנסטסיה אמרה שהומואים הם אנשים חולים ושיש להמנע מלהציג אותם בטלוויזיה. דעתה נשמעה, שודרה, הוקרנה, הודפסה – קרוב לודאי שאין איש במדינת ישראל שלא שמע את דבריה. היא זכתה לכל חופש הביטוי שאדם יכול לייחל לו במדינה דמוקרטית. מעבר לכך, הדעה שלה שודרה ודווחה על ידי אנשי חדשות שרבים מהם הם גייז בעצמם אך מילאו את חובתם לדווח ולפרסם את דבריה של הח"כית.

ו-תגובה 118:

אפילו נתנו לך טור בוואי-נט, אתה מתבטא חופשי ואם מישהו מגביל את חופש הביטוי אז תסביר את המנגנון במקום לירות אמירות מתבכיינות ומופשטות לאוויר.

לראותי, הרבה טוקבקיסטים לא הבינו את האמור בכתבה והתעלמו מהמשפט הבא: "סוד הבעיה מונח בהיקף התמיכה שרעיונות מסוימים זוכים לה במרחב הציבורי." מה שכותב המאמר מנסה להסביר הוא שקיימת מגמה חברתית יחסית חדשה בעלת תודעה נורמטיבית ליברלית, שמונע הבעת דעות או מחשבות שמשתייכים לקבוצה גדולה של דעות שניתן לכנותן "שמרניות". המגמה הזו עוקפת את הזכות של כל אדם לחופש הביטוי, או אם לדייק – את הזכות התיאורטית, משום שהיא יוצר "טאבו" נגד דעות מהקבוצה השמרנית. מגיב 274 התייחס לעניין הזה:

כרגע, אפשר להביע דעות מסויימות שנחשבות ל"שמרניות" או "חשוכות" וכו'. עם זאת, ישנה מגמה לראות בדעות מסויימות ותפיסות עולם מסויימות נעלות יותר מאחרות(כל מה שקשור לליברליזם חברתי = היינו, שיוויון בין בני אדם, סובלנות, פלורליזם וכו'), והיא מתחזקת עם השנים. זה ה"גזרה הלגיטימית" של הדעות הרווחת בקרב הציבור.ברגע שאדם חורג מגבולות הגזרה, הוא יושמץ ויגודף עד שדעותיו תוקענה מין החברה והוא לא יוכל לבטא אותן בפרהסיה מבלי שיוקצה. זו, למעשה, סתימת פיות פאסיבית-אגרסיבית.

חופש הביטוי הינו חופש מוגבל ובעייתי הנתון לאבסורדיות עקרונית. במסגרתו, אפשר להביע דברי הסתה, לשון הרע ופגיעה שעדיין יחשבו לחלק ממנו (להרחבת הדעת בנושא: המאמר "חופש הביטוי ומגבלותיו" של נשיא ביהמ"ש העליון בדימוס, אהרן ברק). אנשים יכולים לטעון, בצדק מוחלט, כי חברה ליברלית או ממשלה דמוקרטית-ליברלית המונעת דעות גזענות / שמרניות, טוטליטריות, "חשוכות" וכו', בעצמה משתמשת במנגנון 'חשוך' ופרדוקסלי. אי לכך, המנגנון שעומד לרשות החברה הדמוקרטית-ליברלית כדי לעקוף את הבעיות הפילוסופיות של חופש הביטוי הוא חינוכי וחברתי. הוא מועבר במסרים סמויים וגלויים באמצעי התקשורת, במוסדות ההשכלה השונים ובשיח היומיומי הפשוט (אינדוקטרינציה, מישהו?). המנגנון הזה הוא שמחליש דעות אנטי-ליברליות מבלי לפגוע בעקרון חופש הביטוי עצמו, לכאורה. מדוע? כי גם כאן יש בעיה, אליה מתייחס מגיב 274:

כל זאת יעשה ההמון מתוך אמונה שדעותיו [של המביע] בהכרח שגויות (או, כל דעה שדומה או מזכירה את הדעה הזו, מבלי לבודד אף מקרה לגופו או לנסות להבין את ההגיון שעלול לעמוד מאחורי טענה שאולי חורגת מגבולות הגזרה). המנגנון שפועל כאן הוא דיקטטורי לחלוטין.

מה שמגיב 274 מנסה לומר (או לפחות כך אני מבין את דבריו) הוא שרוב האזרחים לא עושים הבדלה מהותית בין דעה לדעה ולא בוחנת דעות לגופו של עניין, לדקויותיה ולעקרונותיה. דבריו משקפים את מה שכותב המאמר ניסה להסביר  ע"י דגימה של 4 דעות שונות שבציבור הרחב ייתפסו כאנטי-ליברליות ולא נאורות: (1) הומוסקסואליות היא מחלה קשה, (2) אשה צריכה להישאר בבית עם הילדים, לגדלם ולטפח את הבית, ולא לצאת לעבוד, (3) בכל הקשור לקביעת ההחלטות בתא המשפחתי, הגבר הוא שצריך להחליט, (4) הפלה זה רצח, (5) לבישת בגדים חושפניים היא זילות לגוף ולאדם הלובש אותם. כלומר, ישנה למעשה "מקשה" אחת של השקפות עולם  שהופכת לסוג של טאבו עבור רוב האנשים.

אדגיש שוב כי כפי שמגיב 274 היטיב להביע, אנחנו עדיין לא שרויים בהשפעת הטאבו; זו מגמה. הסתכלות היסטורית על החברה במערב וגם בישראל [1] מגלה שמתחוללת ליברליזציה בציבור. דעות אנטי-שיוויוניות, אנטי-טולרנטיות, אנטי-פלורליסטיות שוקעות להן לאיטן באופק החברתי מתוך אמונה שאין בהן מיל של אמת, צדק או מוסר. כותב המאמר גם כן מתייחס למגמה הזו, ולא למצב סופי כשהוא טוען ש"בימי הביניים, הרעיונות השמרניים הקיצוניים היו המיינסטרים, וכל חריגה מהם הייתה מרעידה את אמות הסיפים וגוררת התקפה חריפה נגד החורגים. כיום המצב הפוך והרעיונות הליברליים הם המיינסטרים."

האזכור של ימי הביניים ושל "דיקטטורה" הוא לא מקרי ותלוש מהמציאות. התהליך הליברלי שמתחולל שם בחוץ, תאמינו או לא, מראה תכונות שדומות (לא זהות, כמובן) למה שקרה בימי הביניים או למשטרים פשיסטיים. לעניות דעתי, זו למעשה הדרך היחידה בה הדמוקרטיות הליברליות יכולות לשמור על עצמן: הן שוללות כל מה שלא דומה להן דרך הצגתו כלא הגיוני ולא מוסרי. החמור מכך הוא שהן עושות זאת גם על חשבון האמת האפשרית שקיימת בדעות מה"מקשה השמרנית", ובכך – גם אם הן נמנעו מלפגוע פגיעה ישירה בחופש הביטוי (והמחשבה!) הן פוגעות בו משום שהן חוטאות לפונקציה שלו בתור כלי לגילוי האמת; דרך שיח כן, הגון ואמיתי. וכולנו יודעים שפגיעה בחופש הביטוי הוא פגיעה בתשתית הערכים המודרנית.

אני חושב שהדוגמא הטובה ביותר לאותה פגיעה בחופש הביטוי היא ה"גזענות" וכל מה שקשור אליה. ירצה אדם לומר שאתיופים או, אם להשתמש באוכלוסיה שיותר מקושרת לסוגיה הזו – האפרו-אמריקאים, הם נחותים משאר האוכלוסיה אינטלקטואלית וקוגנטיבית וכי הנחיתות הזו היא ביולוגית. האדם הפשוט, שעובר מנגנון של אינדוקטרינציית קטיפה ליברלית, עלול לומר "זה כמו הנאצים!" ולהתיר דיבורים מסוג זה בתור גזענות טיפשית. אכן, רוב האנשים שרויים תחת האשלייה שגזענות היא מבוססת על שקרי בורות ועל סטריאוטיפים, ובתודעת העם סטריאוטיפ היא מילה נרדפת ל"אמונה לא נכונה לגביי קבוצה של אנשים" (אף על פי שאמפירית, כל סטריאוטיפ הוא נכון בעיקרו), או שרק משום שהשפה של השיח הגזעני, המדבר על עליונות או שונות תכונתית של קבוצות אתניות מסויימות, היא פוגענית ומעליבה על השיח הגזעני עצמו להיעלם מהמפה בעידן נאור כמו שלנו.  הדעה הציבורית הזו יכולה בקלות לחלחל גם למוסדות אקדמיים וגם להשפיע על חוקרים. אף אחד לא רוצה להסתבך ולתרץ בתקשורת מדוע הוא נובר בנושא כה נוראי, אף על פי כן שקיימת כאן שאלה מדעית לחלוטין. אך מה אם אלו שטוענים כי אפרו-אמריקאים / אתיופים נחותים קוגנטיבית וביולוגית בסופו של דבר צודקים? מה אם המדע המודרני, שנחשב לאחד מהנכסים היקרים ביותר של החברה הנאורה, מוצא דברים "לא נאורים" במציאות? ובהקשר לגזענות, הרי שמחקרים מודרניים, שעומדים בסטנדרטים גבוהים למדיי דווקא כן מוצאים הבדלים קוגנטיביים ברורים בין שחורים ולבנים והקונצנזוס היום אומר שיש לכך בסיס ביולוגי. לבד מעניינים כאלה, ישנן עוד סוגיות מה"מקשה הגזענית" שאפשר לחקור ולדון עליהן. נניח הטענה שעל נשים למלא פונקציות מסורתיות במסגרת התא המשפחתי. יכול אדם לומר שכניסתן של נשים לשוק העבודה הרסה את התא המשפחתי המסורתי, דבר שפוגע בחינוכם ובהתפתחותם הההתנהגותית התקינה של ילדים, בקשרים בין גברים ונשים ובסופו של דבר, בתפקוד החברה – שכן בריאותו של התא המשפחתי הוא הבסיס לתפקוד תקין של החברה ואם הוא פגוע, הרי שהחברה כולה תיפול לתהומות. האם הדעה הזו כ"כ שגויה, טיפשית ופסולה? לראותי, ואולי אני אוויל מוחלט, הדברים האלה שציינתי אינם רק לגיטימיים -אלא אף נכונים. אך בחברה שלנו, ישנה השתקה שקטה שנמשכת עשורים ותמשך אולי עוד כמה (אם האנושות לא תשמיד את עצמה), עד אשר דעות כאלה יבעטו מהחברה לחלוטין – עד אשר לא נוכל לשאול שאלות קשות, שקורעות את רשת הבטחון של העולם המודרני ונאלץ לחיות בדיסטופיה האקסליאנית.

כולנו מתחנכים על ערכים מסויימים ואנחנו חושבים שהם הנעלים ביותר וזו לדעתי הבעיה הגדולה של החברה שלנו. לא, הבעיה הגדולה ביותר של החברה הליברל-דמוקרטית היא לא הגזענים, הדתיים, השמרניים והלא נאורים. לא רק הם. אם יש בעיה גדולה לפחות כמותם, זו האמונה הארוגנטית של החברה הליברל-דמוקרטית  בצדקת עקרונותיה. החברה שלנו מנכסת לעצמה את האמת, הצדק והמוסר בצורה אבסולוטית מבלי לבחון כל דבר אחר ומשום כך, מצויה בלופ אינסופי של סתירות ואשליות ונקלעת למגננות תמידיות שבעוונן היא מפתחת מנגנוני הגנה אליטיסטיים /שמרניים.

האירוניה משחררת.

הערות
—————

[1] חשוב לציין שהחילון והליברליזציה שמלווה אותו בישראל היא קצת יותר ייחודית מבשאר העולם. אנשים יכולים להחזיק בדעות ימניות במישורים מסויימים (נניח, הסוגיה הפלסטינית-יהודית) ובמישורים אחרים יחזיקו בדעות 'ליברליות' יותר (נניח, שילוב הומוסקסואלים בחברה, סוגיות של רווחה כלכלית וכו'). עם זאת, בגלל שיש קיטוב חברתי שרק הולך ומחמיר בין אוכלוסיות חרדיות / דתיות וחילוניות בארץ, כחלק מהניסיון להגדיר בצורה מאוד ברורה ונחרצת את הזהות של החברה החילונית בקונטרה לחברה החרדית שנתפסת כנחותה יותר, ישנה מגמה יותר משמעותית בשנים האחרונות (בייחוד עקב התחזקות הגלובליזציה התרבותית דרך העולם הדיגיטלי) לאמץ גישות ליברליות (חברתיות) אצל הציבור החילוני.

קטגוריות: Uncategorized

השקרים הפשוטים של מלחמת המעמדות

אוגוסט 22, 2011 8 תגובות

אני מאמין שכמעט כל אחד הבחין בתבנית החוזרת שמאפיינת מחאות חברתיות טיפוסיות (שאפשר להביען על כתב או להפגינן ברחובות) או מהפכות של ממש, על שלל נושאי הליבה שלהן ולאורך כל ההיסטוריה במסגרת מה שאנו נוהגים לכנות "מלחמת המעמדות". מדובר בתבנית 'שחור ולבן' (תרתי משמע) מוסרי, פוליטי ותרבותי. דיכוטומיה של טוב ורע, מהסוג שבהוליווד טוחנים בחצי מהסרטים.

לתבנית הזו חלק חשוב מאוד ב'נראטיב' של מובילי מלחמת המעמדות. יש לה מבנה פשוט, קביל וערמומי שקונה חלקים נרחבים מהאוכלוסיה. על פי המבנה הדיכוטומי הזה, ישנו הצד נקי הכפיים, ההגון. הוא בדרך כלל הצד ה'נחות' יותר או החלש יותר סוציו-אקונומית. "העם". הצד האחר הינו מושחת, גרגרני, זדוני ודורסני ובזכות הגישה הזו האויב הינו עשיר, אמיד וכוחני ויותר: "המערכת", טייקונים, אריסטוקרטים, פקידי ממשל וכו'.

"מדוע שאדם עשיר, אמיד ובעל כוח יכריז מלחמה? הרי הוא בעל המאה…" אתם שואלים? כנראה שלא.

אתם כבר יודעים את התשובה: תאוותו הבלתי נגמרת לכוח, כסף וכל הצעצועים הנלווים הופכת את כל שכבות האוכלוסיה למוכות-גורל.

אין ויכוח על כך ששכבות מסויימות מצויות בבעיה ואחרות לא. אך גם אם הבעיה אמיתית ומהותית והמחאה או המהפכה היא תגובה ישירה לאותו מצב, הסיפור הסיבתי שכל המחאות הללו מטשטשות הוא מרתק הרבה יותר. כל שאנו צריכים לעשות הוא לחרוץ בו פרצה קטנה כדי למצוא תבנית גדולה ומבעיתה יותר. כזו שלא מחניפה לאף אחד מהצדדים שנאבקים אלה באלה במסגרת מלחמת המעמדות.

(1) הנראטיב ההמוני והעממי הוא פשטני. פשטנות סיבתית, או מציאת דמות סימבולית בעלת מעמד רם שמהווה גורם יחידני לכל התחלואות או לרובן. אותה פשטנות סיבתית מתאפיינת במשהו עמוק יותר. בסחף מלחמת המעמדות אתה מוצא שהפילוסופיה שמנחה את ההמונים מעוותת (אם בזדון או אם מתוך בורות) את המציאות כך שתתאים לרצונן ותספק להן 'הצדקה' מוחלטת שתתאים לאיזושהי תפיסת צדק שיוויוני ברורה מאליה. תוך כדי כך, אנשים מרמים את עצמם וחושבים שכל ההחלטות שהם לוקחים היו נכונות (והם לא מודעים לכך שהם טועים, במה שנקרא Dunning-Kruger effect). כתוצאה מכך, הם דוחים באופן תקיף כל הסבר שאומר שהם, בין השאר, הגורם לבעיה. מחאת הדיור בארץ היא דוגמה טובה. התזמון: ישראל קרובה לבועת נדל"ן. בקרב המפגינים והמוחים, אף אחד לא תוהה (ואם יתהה, לא יודה באמת) למה "בועות נדל"ן" או בועות ספולקטיביות ומשברים כמעט-בועתיים קיימים, אבל כולם יודעים שזו בעיה; ואם זו בעיה, אז כנראה שהממשלה אשמה והטייקונים אשמים. יתרה מזאת, עוד לפני שהם הפכו לאשמים, כולם כבר יודעים שהם צריכים לתקן את המצב או לשלם את המחיר: הממשלות צריכות ליפול או להתחלף והטייקונים ועשירי החברה צריכים לשלם מיסים גבוהים יותר. האם זה יעזור למעמד הביניים? לא. מדוע? משום שהטייקונים והממשלות הם לא הגורם למצב הרעוע של מעמד הביניים ורוכשי הדירות או של ה"עם" בכללותו. כחלק מהדיכוטומיה של "קורבן" ו"מדכא", שכחנו לחלוטין שגם ה"קורבנות" הם בעלי אישיות, רצון ודפוסי התנהגות ושכחנו לחלוטין את העובדה שמלחמת המעמדות בעידן הפוסט-מודרני כוללת בתוכה אלמנט אחד שחסר בכל המהפכות והמאבקים הפרה-מודרניים: יכולת בחירה וולנטרית ואוטונומיה אינדיבידואלית במסגרת כלכלה קפיטליסטית. האדם המודרני הינו "אטום" שרודף, בין אם בעל כורחו או ברצון מלא, אחר תענוגות וכסף. כשהתנהגות כזו הופכת להמונית, מה אנחנו מקבלים?

אינסטינקט העדר. התוצאה הישירה של העדריות היא "בועה", או מצב שבו מה אנחנו קונים מקבל ערך נפוח שלא מייצג את ערכו הריאלי. כדי שזה יקרה, התנאים לרכישה של מוצר כזה או אחר, אמורים להיות נוחים, זולים ונגישים ליותר צרכנים (ממעמד הביניים, שמהווים את כוח הקנייה העיקרי). משום שרוב הצרכנים, הגם שהם במעמד הביניים, הינם בורים בכל הנוגע לכלכלה והינם ממוצעים מבחינה קוגנטיבית (ועל כך יורחב בהמשך), הגישה הזולה הזו לסיפוק צרכיהם משמעותה התנהגות חסרת רסן מבחינה כלכלית, לא שקולה ולא נכונה (רוב הזמן), שגורמת לאנשים להיכנס לחובות ולקחת משכנתאות שהם לא יוכלו לכסות, רק כדי שתהיה להם בעלות על דירה,  או שתהיה להם (או לשכור) דירה מרווחת יותר וגם \ או דירה באיזורים יוקרתיים ונחשבים יותר. כפועל יוצא מכך, המחירים של הדירות הקיימות (היצע מצומצם, כידוע) החלו להאמיר מעבר לערכם הריאלי. התוצאה הסופית היא שמעמד ביניים (שמהווה את כוח הקנייה העיקרי במערב) נתקל בקשיים לקיים את עצמו, כאשר הכלכלה (או המגזר הספציפי) נסחפת למערבולת שגומעת לתוכה את כל החובות העצומים שהיא צריכה לכסות. זו לא התוצאה היחידה של התנהגות אי רציונלית. אפשר למצוא רשימה ארוכה מאוד של טעויות שנובעות מגרגרנותו של מעמד הביניים עצמו, זה משתף בהיקף רכישת מכוניות, הבהלה לאייפון, נהירות המוניות לחנויות מותגים, יציאות תקופות לחו"ל ועוד'.

אלו רק דוגמאות מינוריות שמהווה חלק מפרדגימה גדולה יותר, המשלבת בין הביולוגיה האנושית והפילוסופיה שהמערב אימץ לעצמו.

אי שיוויון והיררכיה בחברה הציוויליזציונית (הבעיה העיקרית שלנו) הם בלתי-חשילים. הם תמיד יהוו חלק משמעותי בציוויליזציה, שנוצרה מלכתחילה בגלל חלוקת תפקידים ועבודה לפי יכולות, כך שכל נגזרותיה של ההיררכיה המעמדית הציוויליזציוניות ובהם גישה לפריווילגיות שונות, כוח והשפעה והכנסות גבוהות יותר, הם, בעיקרם, תוצר של המציאות הביולוגית והאבולוציונית שעיצבה אותנו כפרטים ונתנה לחלק מהאנשים יתרון קוגנטיבי על אנשים אחרים. משום שציוויליזציה, בעצמה, הייתה "קפיצת מדרגה" מחברות פחות מתוחכמות למתוחכמות יותר, פערי מעמדות ואי שיוויון לא יעלמו ממנה אף פעם. ההפך, הם רק יתעצמו אם אותה ציוויליזציה תהפוך מתקדמת יותר מבחינה חומרית.

מה שקורה בעולם המערבי , ובישראל בפרט, היא סטרטיפיקציה לפי יכולות קוגנטיביות, הנובעת משינויים תפיסתיים באקדמיה ובמחקר (מולטי-דיסציפלינריות), מהתפתחויות בשוק התעסוקה ומדהירת הטכנולוגיה:

המגזר הסחיר בארצות הברית אולי לא הוסיף משרות, אבל הוא כן קצר את רוב פירות הצמיחה במדינה. גם האופי שלו השתנה. משרות בתשלום נמוך נדדו לסין ולהודו, ואילו בארצות הברית נותרו ואף נוספו משרות בענף הפיננסים והביטוח, ובתעשיות עתירות ידע, משרות שדורשות השכלה וכישורים ומשלמות היטב. כיום, אומר ספנס, "מי שמועסקים במגזר הסחיר בארצות הברית הם אנשים בעלי ערך מוסף גבוה והכנסה גבוהה, שפועלים בכלכלה העולמית, והם אלה שנהנים מפירות הצמיחה. לעומתם, אנשים ממעמד הביניים נדחפו לעסוק במגזר הלא־סחיר, או לחלופין הפכו למובטלים, ויש לנו בעיית אבטלה קשה ועיקשת. והתוצאה היא שבניגוד לעבר, צמיחה כלכלית ותעסוקה לא הולכים בהכרח יד ביד. הצמיחה במדינות המתקדמות מיטיבה רק עם חלק מהאוכלוסייה".

כלכליסט

אנשים בעלי מנת משכל גבוה יותר, שכלולים בתום חתך התבונה הדמוגרפי (אותו אחוז באוכלוסיה בעל IQ 120<)  וגם יכולת אישית אדפטיבית, יהפכו (סטטיסטית) לאמידי החברה (מעמד ביניים עליון ומעלה / עשירון שמיני ומעלה בדרך כלל במקצועות כמו רפואה, כלכלה, ארכיטקטורה, הנדסת חשמל / תוכנה, מקצועות המחשב, מחקר במדעי הטבע וכו') משום שהם מסוגלים להתמודד עם התפתחויות בשוק התעסוקה, לסיים תואר שני (המאפשר לאדם להיות מיומן יותר ומתאים יותר בהיבטים תאורטיים) ולהיות יצירתיים יותר בכל הנוגע לפתרון בעיות. אנשים שאינם כאלה (IQ בתחום הממוצע הנמוך<-> מעל לממוצע, או במספרים 90 <- > 120), מתכנסים בתוך מה שאנחנו מכנים מעמד הביניים הכללי (עשירון שמיני / עשירון שביעי ומטה) ובדרך כלל תהיה להם השכלה מקסימלית של תואר ראשון (אנשים בעלי IQ מעל הממוצע, 105-120). גם התואר הראשון שישיגו יהיה בתחומים פחות רלוונטים לשוק המודרני, משום שאלה בדרך-כלל התארים שהם יכולים להשיג (ביולוגית).

חשוב להבין שמעמד ביניים לא משקף רק פער בהכנסות או כוח. אם מעמד ביניים משקף (ברוב המקרים) את היכולות האישיות והקוגנטיביות של האנשים הנמנים בו, הוא משקף גם את הסיכוי וההסתברות לקבלת החלטות שגויה בקרב אותם אנשים זה לכשעצמו מסביר שאותם אנשים יהיו אלה שבדרך כלל ינהגו בצורה אימפולסיבית, קומפולסיבית ופחות שקולה וירכיבו את ה"עדר" השועט למצוקי-תהום עמוקה. מעמד הביניים הוא מעמד ששיתאפיין, לרוב, בהתנהגות אי רציונלית וחסרת אחריות בכל הנוגע לכלכלה. משום שמעמד הביניים מהווה חלק גדול מאוד מהאוכלוסיה (או לפחות היוו ונשחק), ההתנהלות השגויה של רוב אלה הנמנים בקרב מעמד זה סוחבת את שאר החברה למערבולת הרסנית, כולל אותם אנשים במעמד הביניים שמתנהלים נכון יותר מבחינה כלכלית ויש להם השכלה גבוהה יותר.

(2) הדבר הנוסף שמאפיין מחאות הם פתרונות של "כאן ועכשיו" ותרבות של זכויות. קל להצביע על אשמים (ולטעות), קשה להציע פתרונות יציבים לטווח הארוך. אך הכי קל לאמץ מודלים פסודו-כלכליים ופילוסופיות גרועות שמשובבים את נפשנו ונוסכים בנו תחושה של אופטימיות,  אפשרויות בלתי מוגבלויות ורמת חיים גבוהה, "מכבדת ומכובדת". כדי להשיג זאת, המטרה שלשמה יש מהפכה או מאבק, אמורה להנחיל בתודעתם של אנשים (או להיעזר בתודעה המובנית בהם) תוגדר כ"זכות בסיסית". נניח רגע בצד את העובדה ההיסטורית, שזכויות בסיסיות על בסיס שיוויון היא פיקציה אידאליסטית (בעלת מחיר עצום) שאנו מאמינים בה מסיבות אגואיסטיות, אך אין לה יסוד הגיוני או רציונלי, תרבות ה"זכויות" הזו מביאה אותנו לכדי יישומם של פתרונות הרסניים בחסות אידאולוגיות כמו קומוניזם (שרצח למעלה מ150 מיליון בני האדם ברחבי העולם), דמוקרטיה (בה כל אחד לא יכול להחליט על שום דבר, אבל העיקר שיש לנו זכויות) וסוציאל-דמוקרטיה. במהפכה הצרפתית – הם דרשו שיוויון, אחווה וזכויות. במהפכה המצרית האוכלוסיה דרשה דמוקרטיה ואת ראשו של מובארק. במחאת הדיור הם דורשים מדינת רווחה (או גישת רווחה) וסוציאל-דמוקרטיה, במה שאמור להיות השלב ה"פרוגרסיבי" של הדמוקרטיה. או, יותר נכון, פרוגרסיבי מבחינה "רגשית", אבל רגרסיבי בתאוריה ובפועל, ולטווח הארוך:

The principal motor of Europe’s current decline is, in my view, its obsession with social security, which has created rigid social and economic systems that are extremely resistant to change. And this obsession with social security is in turn connected with a fear of the future: for the future has now brought Europe catastrophe and relative decline for more than a century.

Is Old Europe Doomed?

גופים יחידניים וסימבוליים כמו ממשלות או טייקונים, שבסה"כ שואבים את כוחם האינרציאלי מהתנועה מתמדת של האוכלוסיה המערבית בחסות תרבות הזכויות, אינם הגרום לבעיה של מעמד הביניים או של כל מעמד נמוך, מושפל וחבול. אם הייתה לנו חברה בריאה, היה לנו ממשלה שפויה ופחות מושחתת. לא היינו מתפתים לצרוך כל דבר בזווית העין. היינו מתנהלים בצורה שקולה ורציונלית עם הכסף וחשוב מכל – לא היינו הופכים אותו (הכסף) לעיקר חיינו, אלא לאמצעי ותו לא (בדומה לסקס אגב, שהפכנו למטרה ולא לאמצעי ובכך הרסנו את מוסד הנישואים ואת התא המשפחתי עצמו). מכאן, שחברות מתמוטטות בגלל המוני אנשים לא מוכשרים, נהנתניים וחסרי מיומנות שמכלים את המשאבים של עצמם ומגיעים לנקודת משבר קריטית שממנה אין דרך חזרה. במסעם להרס עצמי, הם משתקים את המוכשרים, הערכיים והאינטליגנטיים יותר (כולל אלה שמצויים בקצה העליון של מעמד הביניים), מעצימים כלכלית שרלטנים וחדלי אישיים עד שאלו מגיעים לעמדות מפתח (ובהם רבים מהטייקונים) ובכך כופים על עצמם שנים של חשכה.

קטגוריות: Uncategorized

תחלואות הליברליזם

ממליץ לכל אדם בר-דעת לצפות בהרצאה (לינק בתחתית הפוסט) של החוקר צ'רלס מורי (כותב הספר השערורייתי "The Bell Curve"), על מצבה של האוכלוסיה הלבנה (הלא-היספנים) בארה"ב המתפוררת. צ'רלס מורי חושף כי חלה הדרדרות ערכית ואתית בקרב האוכלוסיה הלבנה במהלך 50 השנים האחרונות, החל מ-1960. מטענותיו עולה כי הסיבה לכך היא ההתחלנות והליברליזציה של ארה"ב, שקידמו ערכים שנוגדים את מה שנהוג היה לכנות "נעלות" אמריקאית (American Exceptionalism) – שאיפה למצוינות וחריצות.

בעולם ליברלי, אין ערכים אמיתיים ואין גם מצוינות; אלא קורבניות, רפיון ומתירנות, שמעוותים סדרים היררכיים והגיונות סולידיים לטובת גחמותיו של האטום, האינדיבידואל; מושא הפילוסופיה והמדיניות החברתית המערבית.

Charles Murray, on the State of White America

קטגוריות: Uncategorized

משהו רקוב בממלכת נורבגיה

במשך כחצי שעה הסתובב אנדרס ברינג ברייויק באי אוטויה, כשהוא חמוש בשני רובים ויורה בנערים שהיו במחנה של מפלגת השלטון הנורבגית. הוא הרג 84 בני-אדם, רובם בני נוער, עד שהגיעו כוחות הביטחון למקום. עוד קודם לכן, כך חושדת המשטרה בנורבגיה, הוא פוצץ מכונית תופת ליד משרד ראש הממשלה באוסלו וגרם למותם של שבעה בני-אדם. אחד הפצועים במתקפה הרצחנית אמר כי הרוצח צעק: "כולכם חייבים למות".

YNET

לאחר ההלם הראשוני, מגיעה התגובה הפוסט-טראומטית: משזהות המחסל נחשפה והרוחות נרגעו במעט – הגיע השלב החביב עלינו בני האדם: "תיוג" והגדרת אופיו, ייחוסו ושיוכו של הרוצח – על מנת לדעת מה היו מניעיו, אולי למצוא נחמה כמו גם להתחמש בטיעונים חדשים נגד מתנגדינו. במקרים כאלה, כמובן – אין יותר מדיי מקום לספק. אנדרס ברינג ברייויק הוא רוצח מתועב. זה משאיר אותנו עם שתי קטגוריות דיאלקטיות עיקריות: סוג אחד של מגיבים / מנתחים – יפנה להבעת בעתה "אוניברסלית"; כלומר – כזו שמתייחסת לתכונות אנושיות משותפות שנתפסות כשליליות, לא לאידאולוגיות או לתפיסות עולם מסויימות. אחד מאותם "סופרלטיבים" שירעיפו אנשים על הטובח הוא הכינוי "פסיכופת", כחלק מהנסיון של אנשים לחפש "סיבה" לאותו רצח שנראה לכאורה חסר כל הצדקה. תהא מה שתהא הצדקתו של הרוצח, הברנש אינו בהכרח פסיכופת. במערב נהוג לראות באנשים שמסוגלים להתמודד עם עצם המחשבה על רצח המוני, כל שכן לבצע זאת בפועל, כאדם שאינו שפוי או בעל הפרעת אישיות קשה. זו אשלייה פופולרית. אדם המסוגל לרצוח אנשים בצורה החלטית ופרגמטית לחלוטין הוא לא בהכרח פסיכופת או בעל הפרעה אישיותית קשה; אלא אם הוא נהנה באופן סדיסטי מהירצחם של אנשים. לא בטוח בכלל שזה נכון לגביו. לדעתי, הוא נהנה מיכולת הדחקה הרגשות והאנטיפתיזציה (Machivellianism) שמאפיינת רוצחים מכווני-מטרה (אלכסנדר מוקדון, ג'ינגס חאן, יוליוס קיסר, הויקינגים וכו') ולא פסיכופתים או סוציופתים (צ'רלס מנסון, קליגולה). ייתכן והוא נרקיסיסט, אבל לא בהכרח פסיכופת.

הסוג השני של המגיבים ובעלי הדעה פונה כמובן לתקיפות ספציפיות, באופן כה אופייני לבני אנוש. לפני שידעו את זהות הרוצח, רבים כבר קבעו שזה ארגון טרור מוסלמי שביצע גם את הפיגוע וגם את הטבח (אפשר למצוא עדויות רבות לכך באתרים רבים, בין אם YNET בארץ או ה- DailyMail בחו"ל). הפזיזות כמובן לא משתלמת. כמה שעות לאחר האירוע דיווחו כלי התקשרות שהוא נורבגי לבן, בלונדני, מחונחן ותכול-עיניים שהתרועע בחוגים ימנים קיצוניים (דהיינו פשיסט / נאו-נאצי / גזען או קנאי דתי, כאשר הכוונה האמיתית היא לאדם 'שמרני' מאוד ומשום כך לא שפוי). כמו בכל מקרה "שערורייתי", לפני שקופצים מפזיזות אחת לאחרת, יש להמתין עד שכל הממצאים הרלוונטים יחשפו ויאפשרו את אישוש ההנחות. במקרה של ברייויק, אולי כדאי לחזור מההפטרה כי הוא הגיע מאיזשהו רקע "ימני קיצוני"…מעין מטורף בעל דעות אורתודוקסיות פונדמנטליות ותו לא שחושב שהאפוקליפסה קרבה או חסר חיים שמתעב כל מי שאינו לבן / ארי, הלובש בגדי SS להנאתו, צופה בסרטי התעמולה של לני ריפנשטהאל או קונה בEBAY פרפנליה נאצית ממלחה"ע השנייה:

A Twitter account for Breivik has surfaced, though it only has one post, this quote from philosopher John Stuart Mill: "One person with a belief is equal to the force of 100 000 who have only interests." The tweet was posted on July 17.

ימני קיצוני או "פשיסט" שהציטוט היחיד שנמצא בחשבון הטוויטר שלו, בדיוק 5 ימים לפני הטבח, הוא של אחד מההוגים הליברלים (ליברטריאנים) החשובים והמוכרים בהיסטוריה, הידוע  בתמיכתו בתועלתנות כמו גם בשל זיקתו לרעיון כי חירותו של האינדיבידואל קודמת לכל שליטה ריכוזית או התערבות של הממשל בחייו הפרטיים של האזרח. הייתכן וזו הטעייה או מבע חד פעמי של הסכמה עם ג'ון סטיוארט מיל? לא בדיוק.

תימוכין מעברו של ברייויק מספק אינדיקציה להיקש שהוא ליברטריאני נוצרי. הדוגמא הטובה ביותר לכך היא העובדה שהיה חבר במפלגה Progress Party (מפלגת ימין-מרכז) שדוגלת  בליברליזם קלאסי (ליברטריאניזם), אותה אידאולוגיה שג'ון סטיוארט מיל (ואחרים כמובן) תרם לה רבות בהיבט הפילוסופי ושמרנות תרבותית (נוצרית).

אם בריוייק אכן תומך נלהב של השילוב בין ליברליזם קלאסי ושמרנות תרבותית, הוא כנראה מתנגד לאידאולוגיה של תנועות שמאל (מרקסיסטיות, קומוניסטיות, סוציאליסטיות או סוציאל-דמוקרטיות). אמנם, כמו כל אידאולוגיה אגליטרית / ליברלית – מפלגות שמאל דוגלות בחופש, חירות וזכויות אדם / אזרח. מה שמבדיל אותן מתנועות ליברליות אחרות היא האמונה כי מה שיותר חשוב מחופש וחירות הוא  שיוויון. לפיכך, תנועות שנוטות שמאלה בספקטרום הפוליטי דורשות לטפל בכל אזרח באשר הוא במסגרת של מדיניות רווחה, במטרה ליצור חברה 'הוגנת' גם אם המדיניות הזו תתנגש עם חירותו של הפרט או ייחודיותן של קבוצות ויכולתן לשמר על זהותן באופן חופשי. בזמננו אנו, מדיניות כזו תתבטא (בדרך-כלל) בהגשמה של רעיונות 'פרוגרסיביים' כמו אפליה מתקנת, רב-תרבותיות והפעלה נרחבת של תקינות פוליטית. להלן מספר קטעים שברייויק פרסם ב-25/01/2010 (תודות למנוע התרגום של גוגל ולאתר documents.no):

What you manages to come up with here is nothing but very nasty control techniques.

You claim that all Norwegians who do not follow landsmo (s) container Gro Harlem Brundtland definition, is racist:

"Everyone always holds a Norwegian passport is full Norwegians" … Which means that even Somali coach (with a Norwegian passport) who chew qat all day, banks send the wife and half the benefit of al-Shabaab should be viewed as a full Doe.

If anyone in this country dared to look at the Somali coach as anything other than a full-Smith are the racists and need to burn marked public. And you say that everyone who disagrees with their extreme kulturmarxistiske world view – the utopian, global citizen definition are racists?

In that case, I think you have labeled 95% of the population that just this but it does just a minor role for you?

You are only committed to paralyze all the debate in society, to silence all those who are not of the same opinion as you, to exercise social control in line with the conservative Muslims in Greenland? Once a person takes off his "ideological veil" his is where you as soon as the troll you are.

מה ניתן ללמוד על אנדרס ברייויק מהדברים הנ"ל?

1. הוא מתנגד לרב-תרבותיות על בסיס ההשתלבות התרבותית הגרועה וההרסנית של המהגרים והעול שהם הביאו על אירופה, מה שלא פסח גם על נורווגיה. אנשים כמו הסומלי שהוא מתאר, יכולים להסתנן למדינות נאורות ולנצלן, מבלי לתרום דבר לחברה. כפועל יוצא מכך, הוא מתנגד לגורם לרב-תרבותיות ההרסנית: מרקסיזם תרבותי , או הרעיון כי יש לשאוף לשיוויון גלובלי ולהסרת כל גבולות הלאום בעולם וליצירת אזרח "תושב הפלנטה", בדרך לאוטופיה שבה לכולם בקושי יש חילוקי דעות, בטח לא מהותיים.
2. תומך במקסום של חירות הפרט (ליברטריאניזם). משמע, מתנגד להתערבות הממשל בחיי האנשים. לבטח גם מתנגד לטוטליטריזם.

האם על בסיס דעותיו אלו בלבד ניתן לכנותו "ימני קיצוני"? לדעתי, לא מצטיירת פה דמות של "ימני קיצוני" , דהיינו – לא מדובר באיזה פשיסט נוראי, טוטליטריסט או קנאי דתי. בספקטרום היסטורי, הוא בכלל לא מתקרב ל'ימניים הקיצוניים' של המאה ה-20 ואפילו לא לנאו-קיצוניים של ימינו (למשל, אנשים ממפלגת יוביק בהונגריה או השחר הזהוב ביוון). מסריקה של התבטאויותיו נראה שמדובר בנאו-שמרן אירופאי, מהזן שנולד אחרי מלחמת העולם השנייה: אחד שתומך בדמוקרטיה ובמדיניות ליברלית בתחומים רבים (אצל ברייויק זה התבטא אפילו בתמיכה בזכויות הומוסקסואלים), אבל מתנגד ל"גלובליזציה תרבותית" ולתקינות הפוליטית שפושות באירופה ומזינות נמק חברתי וכלכלי ביבשת אירופה המתקדמת ובכך מאמין באיזשהי הומוגניות אירופאית. אדם שדעותיו כנראה דומות לאלה של חירט וילדרס (Geert Wilders), מנהיג מפלגת החופש בהולנד שנוהג לנגח את המגווניות התרבותית באירופה, או אולי גם ליורג היידר המנוח. במונחים מודרניים, בכלי התקשורת ואולי בתודעתם של אנשים רבים (בטח באירופה) דעותיו נתפסות כקיצוניות. ברייויק מרחיב על הנושא הזה ומסביר מהיכן התפיסה השגויה הזו הגיעה, בפוסט שפורסם ב30/12/2009:

  • Conservative Culture (preservation of order / patriot / nationalist / monoculturalist)
  • Cultural marxism (internationalist / multiculturalists / cosmopolitanist / globalist)

However, the majority of humanists but also many liberals are anti-nationalists, and are therefore by definition also cultural Marxists. You can promote either multiculturalism (cultural Marxism) or monoculture (nationalist); there is nothing in between, even though most do not dare to admit this yet.

The problem is that Europe lost the Cold War in 1950: the moment they allowed Marxists / anti-nationalists to ravage freely, without restrictions for the positions they could have and the power positions they had the opportunity to obtain (teacher / professor positions in particular).

The result, in particular in Norway and Sweden, is that extreme Marxist attitudes (of cultural Marxists and humanists) have become acceptable / everyday while the old-established truths of patriotism and cultural conservatism today is branded as extremism. Anti-nationalist attitudes have unfortunately not only become mainstream but are now required as a fundamental attitude to be able to climb in socio-economic hierarchies.

אחרי מלחמת העולם השנייה, אירופה (במיוחד המדינות הנורדיות, כפי שאנדרס ברייויק מציין) אימצה מרקסיזם תרבותי (מה שבתודעת הציבור מכונה "ליברליזם"). האמונה בשיוויון הפכה לדומיננטית מספיק כדי שהיא תשתק את כל השיח הפוליטי באירופה. המטרה היא שאותו "שיוויון" פלסטי ואשלייתית יישמר. עקב כך, כל מי שיוצא נגד התפיסה המערבית  המשלבת בין מרקסיזם תרבותי, יהפוך לאויב הציבור ויזכה לדה-לגיטימציה אכזרית. הוא יכונה גזען, קיצוני, פשיסט או אידיוט – ואין זה משנה אם יש לו משהו לגיטימי לומר.

במציאות, שיוויון מבטל כל סטנדרט חברתי; אין ביכולתנו להעדיף גישה אחת על פני אחרת ואנו נאלצים לקבל את כולם כאשר האלטרנטיבה היא  לפעול באופן צבוע ואינטרסנטי. כל שנותר הוא להישמע לדוגמא של פלורליזם, שיוויון, אחווה וחופש מזוייפים לחלוטין, כאשר כל הגישות שוות ותקפות וכל סגנונות החיים אמורים להיות לגיטימיים.  אמנם, רוב בני האדם מודעים לסוגיה הזו ונוטים להימשך ולחבור לאנשים הדומים להם. אך גם לבעיה הזו מצאו האידאולוגים הפוסט-טוטליטריים של ימינו פתרון: תקינות פוליטית.

תקינות פוליטית היא מנגנון שמטרתו היא לגרום לאנשים להאמין שהחברה יכולה להיות "גלובליסטית" וקוסמופוליטית, גם אם המשמעות היא התעלמות מהעובדה היוקדת שאירופה מתמודדת עם בעיות סוציו-אקונומיות ודמוגרפיות חמורות עקב כניסתן של אוכלוסיות נצלניות מהעולם השלישי לתוך היבשת (רק לאחרונהמנהיגי אירופה הכריזו בזה אחר זה שהגישה הרב-תרבותית נכשלה). המדיניות שמאחורי התקינות הפוליטית כוללת השתקה, אקטיבית או פאסיבית, של כל מי שאינו מסכים עם הרעיון שכל בני האדם שווים וחופשיים (על בסיס אותו שיוויון) – וזאת דרך הטמעה של מסרים חברתיים בתקשורת, באקדמיה ובמערכת החינוך. השילוב בין אידאולוגיות השיוויון או העמדת הפנים שהאידאולוגיה הזו אכן מגשימה עצמה בפועל והתקינות הפוליטית הופכת את החברה המודרנית למשותקת ורקובה; אי אפשר להביע כל דעה עצמאית או לקחת פעולות החלטיות מבלי שיזכה אותו אדם לקיתונות של רותחין מצידם של גורמי בממשל, בתקשורת או באקדמיה וגם במרחב הציבורי בו אינדיבידואלים מסוממים מחיי עונג מסיחי-דעת מתנגדים ברפיון בנסיון למצוא איזשהי "מתינות" מוזהבת שתבטיח שימשיכו בחייהם הנהנתניים. כל אלה מנטרלים אנשים אחראים מלבצע כל שינוי או לפנות לליבתן של הבעיות החמורות יותר בחברתו, ובמקרה של תרבות והתכלותה, ברייויק הציג דיכוטומיה ברורה מאוד: זה או שאירופה בוחרת בדרך לאומנית ושומרת על זהות משותפת והדדיות גדולה יותר, או שהיא מוותרת על הלאומנות ובוחרת לפתוח גבולות ולהיווכח לכשל הבסיסי שקיים ברעיון השיוויון והפלורליזם בין בני האדם / לאבד את זהותה. ברייויק אף השכיל לומר שאלו שתי האופציות היחידות שיש לאירופה, חרף העובדה שאף אחד לא מוכן להודות בכך.

נוכח תובנותיו ורשמיו מהתוונותה של החברה הנורבגית, הצטבר תסכול רב ותיעוב אצל אנדרס בריוייק. נורבגיה, אחת מהמדינות השמאלניות ביותר בעולם, חוותה יום זעם מנשקו של אדם אחד, לכאורה לא קיצוני בדעותיו, שנדחק לפינה, החליט לקחת את החוק לידיים ונאלץ להשתמש באמצעים קיצוני כמו אלימות (ואולי שלא לצורך) , כדי לשנות את מצבה של החברה הנורבגית. הוא בחר יעד פונקציונלי וסמלי כאחד: מחנה קיץ של בני נוער המגיעים מרקע אתני ותרבותי שונה. מחנה קיץ שהוקם ע"י מפלגת העבודה הנורבגית (המפלגה החזקה בנורבגיה, המשתייכת לשמאל). אך מעשיו המזעזעים של ברייויק הוסיפו נשק חדש והרסני במיוחד לסליק של אותם מאות אלפי אינטרסנטים שברייויק תעב. בכלי התקשורת העולמית כמו גם בממשלות הנורדיות ישתמשו במקרה שהרעיד את נורווגיה והפר את השלווה הארוכה שחוותה המדינה הזו, כדי להעצים ולחזק את הלפיתה הטוטליטרית של משטרת התקינות הפוליטית האירופאית והכלל-עולמית. סיכוי טוב שבמקום להתעסק בסוגיות חשובות ולאתר את הסיבות למחדלים ובעיות מהותיות בחברה[1], ולחדול מלדכא אינסטיקנטיים ביולוגיים שפויים ובריאים במין האנושי [2], החברה המערבית תמשיך להוסיף עוד שמן למדור שמכלה ביסודיות ובעקביות זדונית את הציוויליזציה עצמה. היא תמשיך להתעלם מהסיבות והרציונל שהנחה [3] את ברייויק במעשיו, ובעתיד הדבר ידחוק אנשים נורמטיביים כמו לפינק ויגרום לגזענות ואלימות.

הערות:

[1] למשל, הבעיה ברב-תרבותיות היא האימפולסיביות, האמונות השונות של המהגרים והיכולות הקוגנטיביות הנחותות שלהם; לא דיכוי, קיפוח או גזענות.
[2] כמו הרצון לחיות לצד הקרובים לך בישות אורגנית הבנויה על ערכים, מורשת ותרבות ולא ברבריות רלטיביסטית בחסות השיוויון והחופש.
[3] בוידאו הנ"ל מבקשים פוליטיקאים נורבגים להמשיך להעמיק את יסוד הדמוקרטיה כדי להילחם באלימות. אני שואל: להתמיד בדמוקרטיה כדי להילחם באלימות? דמוקרטיה רק תביא עוד אלימות!

קטגוריות: Uncategorized

היום בו המבצר התמוטט והעולם הכיר רודנות חדשה

טמונה בו, באדם, יכולת מופלאה שכזו לראות במעשים שאותם יחשיב לפשעים בשגרת היום-יום, סממנים וסמלים של גבורה, רוח חדשה וצדק, לאומיות ותקווה. כל עוד תהל פילוסופיה משכנעת או השקפת עולם את השיטה ותספק ההצדקה למעשי תקומה שאותם הוא רואה שהכרחיים, מוסריים וצודקים. נקודת המפנה הסמלית וההיסטורית של המהפכה הצרפתית (המהפכה החשובה בעידן הציוויליזציה)  הפושעת הוא יום הבסיטיליה שהיה ללוע ההר הגעש ממנו בקעט כל לחצי המשבר הכלכלי והדמוגרפי שאפיינו את צרפת במהלך המאה ה-18, בצורה של מרי חסר פשרות וחסר רחמים שכוונו לא רק נגד "מעמד" או משטר גרידא, אלא נגד המהות הפילוסופית והקיומית של העולם הישן. כפי שהמליץ הכותב ז'נבה, עקב השפעתה החריפה על סדרי העולם – יש לכנותה ההמהפכה המודרנית.

מטרת המהפכנים הייתה לבטל את כל הזכויות, הלגיטימציות והפריווילגיות שיש לבני המעמדות הגבוהים ולתקף לראשונה את ההצדקה העילאית לכל מעשה אנטי-שמרני ולחתור נגד המסורת. התוצאה הייתה דרסטית: בעת שהופל המעמד השולט, הייתה זו התרסה גם נגד המסורת השמרנית הגורסת כי יש לשמור על הסטטוס-קוו החברתי, ובטווח הארוך – נגד המבנה הפטריארכלי של הציוויליזציה. העולם המודרני והמערב כפי שאנו מכירים אותו היום, נולד מחדש ולו סולם ערכי מוסר חדשים שמשתדלים במלוא המרץ להתנתק מהדת או מהמסורת ורואים בהם, כפי שראו בהם אחרים לאורך ההיסטוריה (בשלבים מתקדמים של רקבון), כחלק לא נחוץ, אפל ותפל באנושות. בהגותו של ג'ון לוק, אבי הליברליזם ואחד מההוגיה החשובים ביותר בעידן האורות, ניתן למצוא את עקרונות הליבה שהובילו לדקונסטרוקציה הזו:

The State of Nature has a Law of Nature to govern it, which obliges every one: And Reason, which is that Law, teaches al Mankind, who will be consult it, that being all equal and independent, no one ought to harm another in his Life, Health, Liberty, or Possessions. For Men being all the Workmanship of one Omnipotent, and infinitely wise Maker; All the Servants of one Sovereign Master, sent into the World by his order and about his business, they are his Property, whose Workmanship they are, made to last during his, not one anothers Pleasure. And being furnished with like Faculties, sharing all in one Community of Nature, there cannot be supposed any such Subordination among us, that may Authorize us to destroy one another, as if we were made for one anothers uses, as the inferior ranks of Creatures are for ours.

המסה השנייה, חלק 6

באותה מהפכה העקרונות שמתחו הוגי הנאורות במשך עשרות שנים הגיעו לכדי מימוש. המטרה של הנאורות ושל ההוגים שהושפעו ממנההייתה דו-שלבית, כאשר עקרון אחד עוקב אחר האחר באופן אוטומטי: ה"מצב הטבעי" של בני האדם הינו מצב של שיוויון ("משטח חלק") ותבונה (שהושחתו באורח מפליא ולא מוסבר ע"י הנסיבות וההיסטוריה) על פיו לבני אדם אין כלל וכלל סיבה הגיונית להתייחס לאנשים אחרים באופן בלתי הוגן או לפגוע בהם. לאור זאת, המטרה היא להשיב על כיסו את אותו "מצב טבעי" ומובן מאליו אשר יוביל לחלוקה הוגנת יותר של זכויות ופריווילגיות באופן שיאפשר חופש וחירות לפרט מבלי התניות כלשהן וימצב מציאות חדשה: במקום שרבים ישרתו מעטים או אדם בודד העומד בראשה של היררכיה מאוזנת (קיסר, מלך) ואורגנית, רבים אמורים לשרת את הפרט או פרטים רבים, מלמעלה למטה. מאז ועד היום – הציוויזליציה המערבית עומדת על קודקוד של מבנה שנידון לקריסה הנובעת מחוסר היציבות הטבעית החקוקה בטבעו של יצור האנוש. מדוע?

כשהמהפכנים והוגי הנאורות מוטטו את חומות המבצר השמרני, הסמל למלוכנות ואריסטוקרטיה, שלטון הצווים האבסולוטיים והזכות השמיימית של המלכים, האצילים והכמרים להכתיב את אורחות חייה של החברה – חמקו מהמבצר השדים ורוחות העזאזל המשתרצים בנפש האנושית והפכו נפוצים יותר, המוניים יותר והרסניים יותר. בזכות המשגה האנטי-רציונלי של האמונה ברציונליות האפשרית של כל בני האדם, בשיוויון על בסיס תבוני, ובחירות לכל פרט באשר הוא בחסות השיוויון הזה הותירה לנו המהפכה הצרפתית את העזבון הנוראי ביותר בהיסטוריה: "פלורליזציה" של דעות הפכה את הציוויליזציה למזבלה גורדת-שחקים. מוסדותיה ורוב אוכלוסיתה שואפים לבטל ולפרוץ כל היגבל וזקיפות-קומה ובכך להתיר ל"כל אדם באשר הוא", לנהוג בדרכו הלא-תבונית והחייתית לגיטימציה למגוון רחב של התנהגויות פתולוגיות לקחת חלק מהותי באורחותיה של אותה חברה או ציוויליזציה בשלמותה. זו הגרועה מכל אותן רוחות רעות: "מתירנות", והיא לעולם לא תעזוב את העולם המערבי המודרני כל עוד ימשיכו בני המערב להתמיד בסגידתם לתפיסה כי תשוקתיו, רצונותיו, רגשותיו של כל אדם אמורות להיות במרכז כל העשייה ובראש כל סולם חשיבויות, מעל לכל אינטרס קולקטיבי וסטנדרט קהילתי – וכי הפרט אינו תלוי בגורמים אחרים בחברה ויש לו הרצון החופשי לבחור בסגנון החיים הראוי לאנינותו, כל עוד אינו מפר את עקרון ההיזק.

בתוך המתירנות האינדיבידואליסטית
במבט לאחור מתגלה בפניי מעטים אמיתה מהפכנית: ערכי הנאורות הם אידאלים מסוכנים שמעצם מהותם חותרים נגד המציאות והטבע. רק אידיאליזם מרוחף ומנותק שכזה (או לכל הפחות "לא מדעי"), יכול להציע ולגרוס שבני אדם הם יצורים רציונליים (תואר יפה למין של הומנידים שרודפים אחר תענוגות, רוב הזמן), נוהגים לפי תבונה והגיון ועל בסיס הרעיון הזה יטען במלוא שטנתו שבני אדם שווים ושזהו "המצב הטבעי". משום כך, כל הנגזרות הרעיוניות של אותן הנחות פונדמנטליות שגויות – הן חסרות כל שחר ובהם – כזה הוא גם האינדיבידואליזם המודרני, שמהגדרתו נובע כי (א) טובת הפרט נמצא בראש כל פסגה פילוסופית, חברתית ומוסרית וכי כולם זכאים לזכויות פרטניות על בסיס שיוויון (ב) כי כל פרשנות למציאות אמורה להימדד אך ורק ביחס להשפעתה על הפרט, בעוד הפרט נחשב לאטום בודד המנותק מגורמים, סיבות, עצמים ותופעות אחרות בסביבה.

בזכות הפילוסופיה הזו נותר מצב קיומי בו האדם המודרני מתנהג ורואה עצמו בתור אטום בודד שחי  באופן רודני לחלוטין בכך שהוא דואג לאינטרסים הצרים והרדודים שלו בלבד. הוא לא אוהב ששופטים אותו או מבקרים אותו, הוא לא רוצה שיזכירו לו שאת המדרונות לחייו הוא בעצמו יחצוב, שהוא יכול לתקן את התנהגותו או ללמוד, משום שהביקורת הזו מנקבת את ערכו העצמי ופוגעת בהוויתו. נוסף על כל אלה – הוא לא אוהב שמספרים לו על האבולוציה האנושית, הברירה הטבעית והיכולות הפיזיות שמאפיינות בני אדם, רק כשזה מגיח כדי לנגח קבוצות "אנטי-אינדיבידואליסטיות" ו"לא נאורות" כמו אנשים מאמינים. אכן, הוא לא רוצה לשמוע על כך שאנשים נולדים עם חומר גלם מסויים שקובע את הפוטנציאל הפיזיולוגי שלהם —  ליופי, עוצמה, בריאות או תבונה — משום שהמחשבה הזו חותכת ופוגעת בהנחת השיוויון בין בני האדם ומשום כך – גם בלגיטימציה של האינדיבידואל לבצע כל העולה על רוחו – מבלי לקבל ביקורת או מבלי שיגדירו אותו. האינדיבידואל רוצה לשמוע שהוא שווה לכל אדם אחר בפוטנציאל והוא חשוב ו"יקר" לאנושות או לחברה ומעצם קיומו ללא קשר כל לשני אלה – גם אם הוא נוהג בצורה פוחזת, פתולוגית, פרזיטית ומופקרת.

כשהאינדיבידואל רואה שחייו אינם מענגים ואינם קלים לו (ולדעתו, כל דבר בחיים חייב וצריך להיות מוגש לו במגש של כסף, שכן – אין זה מן ההגיון שהוא, הו אנוש קדוש שכמותו, לא יוכל להנות ממותרות שאחרים נהנים מהן ולא יוכל לזכות בתפנוקי ומשמני החיים, שהקיום עצמו דורש ממנו מידת גדולה של מאמץ – והוא נוהג להפריז, להלל ולצרוח שהוא מתאמץ כל כך קשה בעריו הממוזגות, המיידיות והנהתניות), הוא נוהג למצוא תירוצים וסיבות חיצוניות לקטנותו. כל אדם, כל ממסד או כל ארגון שאינו הוא או אינו מזכיר את האנשים שדומים לו ברמה החיצונית והתרבותית – הופכים למטרה נייחת עבורו. "הם" עושקים, חומסים וגוזלים, "הם" הפכו לחזקים ואמידים רק משום שהם עשקו וגזלו, רימו, הונו והטעו – לא בגלל עבודה קשה, השקעה, כשרון או יכולת קוגנטיבית; לא בגלל שאתה, האינדיבידואל, ברוב נהנותך נידבת להם כספך ומכרת את נשמתך למען סיפוק דחפייך המיידים. לא. אתה תמשיך להסתובב במחלצות הטרנדיות ביותר, לכסות עינייך במשקפי שמש המסתירות עיניים שקועות ברדידות ובטיפשות, לחפש א ת המקום הבא בו תוכל להתהולל – ולפתע, כשהמציאות תחל להלום בך ותיוודע לכך שישנם חיים מחוץ לבועת האשליות – תצא ותתחיל לזמר שעשקו וגנבו אותך.

התנהגות פתולוגית ברמה הפרטית והצרכים ההמוניים של אותו מקבץ אינדיבידואלים הופכים במהרה למחאה של ממש ואולי אף למהפכה, בו אספסוף זועם קורא להדחת המושחתים, שהוא עצמו הביא לכסם והוא עצמו שלשל מטבעות לכיסם. כל המחאות הפריפריאליות הללו וההתנהלות הקיומית של האדם המודרני נולדות מתוך האמונה הברורה מאליה של האדם המודרני באינדיבידואליזם ובייחודיותיו, בחשיבות הטבעית וב'קדושת' חייו הבסיסית , מה שמביא את האדם הפרטי למפרש ולהכפיף כל תופעה מציאותית כך שתתאים אך ורק לראייתו ותנפח את ערכו העצמי. בכך, כל מה ש"קבוצת האספסוף" תעשה יהיה מאושר מבחינת האינדיבידואלים, כל עוד תצמד לחוקים הברורים ולנורמות של אותה "קבוצה" ייחודית של אינדיבידואלים. במקום הזה, מתהווה לו הכשל הקהלתני ומשאלות הלב גוברות על המציאות עצמה. אין פלא, אפוא ש הציוויליזציה המערבית כולה מדרררת לתהומות (מלחמת מעמדות, קריסה כלכלית, מאבק אתנו-תרבותי והרס אקולוגי) ומשליכה לתוך חללי הריק הקוסמי גם את האינדיבידואל עצמו.

קטגוריות: Uncategorized

מסר חינוכי: דוהרים למנהרת אל-אור

בשנת 1789 התחוללה מהפכה מוסרית שלובתה ע"י קליקה של צרפתים, סקוטים, אנגלים וגרמנים. אלה ערכו "דקונסטרוקציה" פילוסופית וממסדית לאורך 150 שנים. בשנה המדוברת, סדרי העולם המערבי התהפכו בעקבות פעילותה של אותה חזית נאורה נגד הטרור, הבלבול, הכפייה, חוסר הצדק והבורות בעולם:

[Enlightenment…] Mankind's final coming of age, the emancipation of the human consciousness from an immature state of ignorance and error.

- עמנואל קנט.

ה"חזית נאורה" המציאה סדרה של ציווים מוסריים פיקטיביים המבוססים על הנחות "יש מאין" ללא תימוכין אמפירי, פילוסופי או מדעי. למרות זאת, אלה הפכו לעקרונות החשובים ביותר של העולם המערבי אותם והשתרשו בתור "קבוע" תודעתי במוחם של מערביים רבים, המאמינים באדיקות מופלאה באותם הרעיונות – מבלי לפקפק בהן אף לא לרגע אחד, מבלי לבקר את עצם קיומם. הסיבה לכך היא החלום האנושי הישן להגיע למצב של אוטופיה או אידאימוניה (שגשוג אנושי \ אושר).  העקרונות הללו אמורים להוות קווים מנחים או אמצעים שדרכם נוכל להשיג את המטרה האולטימטיבית של כל אידאולוגיה ישועית: שלום ושגשוג אינסופי.

1. שיוויון: ג'ון לוק, אבי הליברליזם המודרני, היה אחד מהראשונים שניסחו את הבסיס המהותי לליברליזם: שיוויון בין כל בני האדם על בסיס ההכרה בהיותם יצורים רציונליים המודעים לעצמם ובעלי "רגש" ומודעות גם לסבלם של אחרים. אם מתרגמים זאת למונחים חברתיים: שיוויון בזכויות, פריווילגיות וגישות למוסדות, ארגונים ומדרוגים חברתיים שונים, חלוקה שווה של משאבים, מעמד זהה או כמעט זהה ו"כמות" שווה של כבוד והערכה בין כל פרטי החברה, תוך כדי הכרה בזכויות טבעיות של בני אדם מעצם היותם בני אדם. מתוך ההבנה שכל בני אדם הם שווים באופן טבעי (ה"חוק הטבעי") מגיע העקרון השני.

2. חירות: משום שכולנו שווים, לכולנו יש זכויות שוות שמשמעותן "פיזור נורמטיבי" של כוח בין כל פרטי החברה או לכל הפחות האמונה והנסיון לתת לכל אדם בחברה נאורה את האפשרות להחליט מהו סגנון החיים המועדף עליו, ולהיות חופשי מכפייה, שעבוד פיזי ומחשבתי וכורח המציאות.

יחד עם האמונה בעליונותה האידאולוגית של הדמוקרטיה, השילוב בין צורת השלטון הפופוליסטית הזו ושני העקרונות הנצחיים, הבלתי חשילים וחסיני הפקפוק של הליברליזם, התהווה הנראטיב הכי פופולרי בהיסטוריה האנושית אי פעם, הנראטיב הפלבאי. הנראטיב הזה מוצלח יותר מהנראטיב שמספקת הדת (ראיות לכך מצויות בכל העולם, וטמונות בעצם קיומה המתרחב של החילונות, של הומניזם חילוני ושל אתאיזם). הסיבה לכך היא השילוב הקדוש בין האמונה שבני האדם שווים, מה שמציב את הפרט במרכז העולם. המהלך התאורטי והפרקטי הזה מדגיש את חופש הבחירה והאוטונמיה של האדם הפרטי לבחור את סגנון החיים המועדף עליו. כמו כן, שני העקרונות הללו אינם תלויים בקיומו של אל או ציוויים מטאפיזיים או בקיומו של ממסד דתי  (שכובלים את האדם למערכת של תקנות ורגולציות תאולוגיות או תאוקרטיות, הדורשות ממנו לנהל סגנון חיים מסויים מאוד ולזבוח לאל יחיד, צלמים או פרות קדושות) הופכים את החיים האנושיים לביטוי של רלטיביזם "טבעי" וסובייקטיביזם טהור שנובע מעצם העובדה שכל מה שבני אדם יעשו הוא לגיטימי, תקף (ואי אפשר לבקרו) וראוי להכרה פורמלית ובלתי פורמלית, כל עוד אינו מפר את עקרון ההיזק החקוק בתורה הליברלית.

יחד עם הנראטיב הזה, הסוס המערבי העיוור דוהר בערבות הקדמה לעבר הריק האפלולי שמשאירה ההיסטוריה, אחרי שמעצמות דוהרות מתרסקות. המסע של המערב למצב של איזון מושלם וקריפטו-אוטופי (שאותו מנסים לטשטש בדרכים שונות, במנעדים שונים ובערפולים סמנטיים משונים) לא הסתיים רק כששני העקרונות הללו הפכו דומיננטיים במערב. משהו השתבש בדרך. לאורך השנים הבחינו אנשים הגות, פוליטיקאים, אקדמאים ופילוסופים כי למרות השיוויון והחופש שהוענק לבני אדם במסגרת דמוקרטית – הם עדיין אינם היצורים הרציונליים, השקולים והאחראיים שציפו מהם להיות. וינסטון צ'רצ'יל הביע זאת כך:

The best argument against democracy is a five-minute conversation with the average voter.

בהרצאה שנערכה 1938, קארל גאנר מיירדל, סוציולוג, פוליטיקאי וכלכלן זוכה פרס נובל משוודיה, שעסק רבות בנושא ה"איכות הדמוגרפית" במדינות דמוקרטיות, גרס כי הפקטור הדמוגרפי  במדינות דמוקרטיות הוא זה שיקבע את מסלולן והצלחתן:

No other factor – not even that of peace or war – is so tremendously fatal for the destinies of democracies as the factor of population. Democracy, not only as a political form, but with all its content of civic ideals and human life, must either solve this problem or perish.

כדי לקדם את טיובה של האוכלוסיה, רוב המודרניסטיים ובני המערב, במיוחד אינטלקטואלים ואנשי אקדמיה, כמו גם אנשי תקשורת רבים ופוליטיקאים מחוספסים, יטענו שאת הבעיה הדמוגרפית ניתן לפתור בעזרת חינוך ליברלי. החינוך הפורמלי, המבוסס על עקרונות הליברליזם (שיוויון ואוטונומיה) כמו גם על האמונה המיסטית של הומניסטים חילוניים במדע ובספקנות אנליטית, אמור להקנות לתלמידים (שיהפכו אחר כך לאזרחים) יכולות מרשימות. מה שצריך להנחיל בתלמידים היא חשיבה ביקורתית. לדעת לקרוא ספרים, להעשיר את אוצר המילים או לבצע תרגולים מתמטיים זה לא מספיק. אם התלמיד אינו מבין את הלוגיקה או הרעיון מאחורי סיפור או רעיון – שקול הוא לחיית מחמד החוזרת אחר הכתבת האדם. למשל, אם אינו מבין את הלוגיקה המתמטית, הרי שהוא אף פעם לא יצליח כיצד לפתור משוואות מסובכות הדורשות לא רק ידע – אלא גם "הצלבה" של פיסות מידע במרחב מופשט אי שם במוח האנושי – ואם אינו יכול "להתקדם" למורכבות הזו, סיכוייו הסטטיסטיים להיות חלק מאמידי ומבוססי החברה – פוחתים משמעותית. אם כן, מה הם שני העקרונות מאחורי החינוך המודרני?

1. חינוך לחשיבה ביקורתית, יצירתית ו-עצמאית "לא להיות זומבי", "לא להיות חלק מהעדר" ולהימנע ממצבים לא בריאים. ההיבט הזה בחינוך המודרני הוא האמצעי המושלם לטיפול ב"פקטור האוכלוסיה" הבעייתי שדמוקרטיות, לאורך כל ההיסטוריה, נאלצו להתמודד עימו. חינוך יוציא אנשים ממעגל העוני בכך שהוא יאפשר להם לרכוש השכלה גבוהה ובכך להרוויח יותר כסף, ילמד אנשים לנצל הזדמנויות שניתנו להם בחייהם, יגרום להם לחשוב בצורה רציונליות יותר בעת שהם נדרשים ליטול החלטות ויהפוך אותם ל"סוכני הגיון" ביקורתיים יותר ופיקחים שמסוגלים לאתר היכן טמון מקור הבעיה, המשגה והויכוח בכל דיון או עניין, ילמדו להרכיב "סטזיס" מדוקדק וליישב או לפתור את אותו עניין בדרך מתורבתת, תוך כדי שהם שומרים על ייחודיותם האינדיבידואלית ואינם פועים ככבשים בקניון אחר טרנדים חברתיים רדודים ואנטי-אינטלקטואלים, מתירנות חריגה או הערצה לכוכבנים בזויים. חינוך והשכלה יהפוך כל אדם המוני ונקל-מחשבה לאחד שבאמת יכול לתרום לצמיחה הכלכלית, המדעית והטכנולוגית של החברה. יתרה מזאת, השכלה יכולה לרומם קבוצות אתניות נחשלות שנדחקו לשולי החברה ונאלצות לפנות לעבריינות והתמכרויות מסוכנות לחומרים רעילים, כמו גם למצבים בלתי רצויים כמו גירוש ילדים מהבית בעודם ילדים, הריון לא מתוכנן וכו'. מדובר כאן על אוכלוסיות כמו אתיופים, פליטים שחורים (סודנים, אריתראים) או (חלק נרחב מה-) יהודי עדות המזרח בישראל; היספנים, שחורים, ילידי-אמריקה ומוסלמים באמריקה או ערבים / מוסלמים ושחורים באירופה. כמו כן, המטרה הנכספת האחרונה של החינוך הליברלי המודרני היא ללמד אנשים שהאבולוציה נכונה ושהשיטה המדעית היא גישה אבסולוטית שאמורה לפתור את כל הבעיות של בני האדם.

2. יחד עם הטפה בלתי פוסקת למשמעת עצמית (הן מצד התלמידים והן מצד המחנכים), נוהגים ללהג ולזמר הפדגוגים, החינוך הפורמלי הליברלי יוביל גם לתוצאות רצויות יותר מבחינה מוסרית וערכית בחברה, או במילים אחרות – המטרה השנייה של החינוך המודרני היא לגדל אזרחים ליברל-דמוקרטיים טובים (זה לכשעצמו מעשה יהיר ופרדוקסלי אם לוקחים בחשבון את העובדה שהמטרה הראשונה, חינוך לביקורתיות, אנליטיות וייחודיות – משמעו להיות נאמן לכלים רציונליים – ואי לכך, ישנה האפשרות שהמתחנך אמור לבקר, באופן יסודי, גם ערכים ליברליים או דמוקרטיים – ואחרת, הוא אינו אלא כבשה אחת בעדר!). אנשים מחונכים יותר ומושכלים יותר נוטים לפשוע פחות, במיוחד בכל מה שקשור לעבירות אלימות חמורות במיוחד. חינוך שכזה אמור להבהיר למה התנהגות אלימה "מכרסמת את יסוד הדמוקרטיה". הוא ילמד אזרחים להיות קשובים יותר ורגישים יותר לצרכים של אנשים אחרים, מתוך ההבנה שזה לא רק ביטוי של סנטימנטליות אלא גם ביטוי מובהק של רציונליות (הרי, התחשבות במצבם של החלושים תוציא עוד אנשים ממעגל העוני, האלימות והנחשלות ויהפוך גם אותם לסוכני הגיון רציונליים או לפחות למשהו שמזכיר בן תרבות).

למרבה צערם של רבים וטובים בעולם המודרני, הבעיות בתחום החינוך הליברל-דמוקרטי ובכלל בליברליזם, היא יסודית מכדי שהחזון האודאימוני והאוטופי שהדמוקרטיות המודרניות מנסות להחל על החברה יוכל באמת להתקיים. כדי שהחזון הזה יראה נכון, לכל הפחות, עליו לדחות חלק מסויים מהמדע המודרני, בעיקר החלק שנוגע לביולוגיה והאבולוציה האנושית והנגזרות הרעיוניות של התחומים הללו בכל הנוגע לסוגיות מגדר, גזע, פילוג ואי-שיוויון.
בעת שמתעלמים מה"קבוע הדטרמיניסטי", מתחילה שרשרת של תחשיבים אבסורדיים שבסופה מתקבלת המסקנה האל-הכרתית שכל אידיוט או אדם נחשל יכול להיתמר לגאונות או שכל אחד יכול להתפרנס ו"לחיות בכבוד" וברווחה, אם רק יכפיפו אותו  לקלישאה שהוא צריך "להשקיע יותר" בלימודים ואם המדינה והחברה תנתבנה את מירב כספיה ומשאביה לטובת חינוכו של הפרט, מה שמוביל בסופו של דבר למדיניות בזבזנית ומיותרת מבחינה פרגמטית:

Achievement disparities among racial and ethnic groups persist in the American education system. Asian and white students consistently perform better on standardized tests than Hispanic and black students. While many commentators blame the achievement gap on alleged disparities in school funding, this Heritage Foundation paper demonstrates that public education spending per pupil is broadly similar across racial and ethnic groups. To the extent that funding differences exist at all, they tend to slightly favor lower-performing groups, especially blacks. Since unequal funding for minority students is largely a myth, it cannot be a valid explanation for racial and ethnic differences in school achievement, and there is little evidence that increasing public spending will close the gaps.

Heritage.org, More Public School Funding Does Not Close Racial Achievement Gap

מדוע אפרו-אמריקאים אינם מצליחים כמו מזרח אסיאתים או לבנים, גם לאחר שקיבלו אמנסיפציה מוחלטת כבר בשנות ה-60 של המאה הקודמת? עבור האידיוט המצוי, השתדלן הסמוק מבושה והאדם ההמוני ישנה רק תשובה אחת: "בגלל שיש קיפוח ואפלייה, חוסר שיוויון ואי צדק חברתי שמונע מהם להיות משכילים כמו השאר!". הטיעון הזה אמור להיות נכון לגביי כל מקרה של נחשלות בימינו.

האשלייה המודרנית החביבה על רוב המערביים היא שכולנו נולדים "שווי-יכולת", אך כולנו מאבדים או לא ממצים את הפוטנציאל שלנו בהתאם לנסיבות חיינו. למשל, אם לא נולדת להורים אמידים יותר או שאתה סובל מאיזשהו "חסרון" נסיבתי אחר (שיוך לקבוצה מקופחת לדוגמא) סביר להניח שלא תוכל להיות חכם ולפיכך מצליחן, עשיר, מלומד ואציל נפש. נתונים מודרניים שחוקרים מתחום הפסיכולוגיה הקוגנטיבית גירדו בפדנטיות מגלים שהמציאות היא שונה:

A 60-page review of the scientific evidence, some based on state-of-the-art magnetic resonance imaging (MRI) of brain size, has concluded that race differences in average IQ are largely genetic.

"Race differences show up by 3 years of age, even after matching on maternal education and other variables," said Rushton. "Therefore they cannot be due to poor education since this has not yet begun to exert an effect. That's why Jensen and I looked at the genetic hypothesis in detail. We examined 10 categories of evidence."

News-Medical

הנתונים הללו לא מוגבלים רק לסוגיות בין-גזעיות. כל בני האדם מושפעים (במידה רבה או קטנה, תלוי במה מדובר) מהגנטיקה – שקובעת אילו יכולות ותכונות אישיות יהיו לנו, או במילים אחרות: בני אדם אינם שווים מרגע היוולדם. במערב הנאור אנו נוהגים לדחות את הנתונים הקריטיים הללו, מתוך אמונה אידיאליסטית בשיוויון או אולי מתוקפה של העמדת פנים ששיוויון קיים או שהוא יכול להתקיים.

מופע הלהטוטים הפסיכו-פילוסופי הזה מסתיים ברגע שמכירים בעובדה שפריסיזפוציה גנטית באינטליגנציה וגם בתכונות אופי מסויימות היא שקובעת אם אדם יהיה למצליחן בהיבטים אינטלקטואליים או אם קבוצה מסויימת תהיה לעדיפה על אחרת בתחומים מסויימים. זוהי  "תקרת זכוכית" הטבעית, שחותרת תחת הנראטיב הפלבאי והיא חשובה מאין כמוה אם ברצוננו להבין היכן בדיוק, כיצד ועד כמה חינוך לביקורתיות ואנליטיות הוא מוגבל. הראיות לכך מגיעות הפעם מתחום מדעי המוח:

We visualized the anatomical profile of correlations between white matter integrity and full-scale, verbal, and performance intelligence quotients (FIQ, VIQ, and PIQ). White matter integrity (FA) was under strong genetic control and was highly heritable in bilateral frontal (a2 = 0.55, p = 0.04, left; a2 = 0.74, p = 0.006, right), bilateral parietal (a2 = 0.85, p < 0.001, left; a2 = 0.84, p < 0.001, right), and left occipital (a2 = 0.76, p = 0.003) lobes, and was correlated with FIQ and PIQ in the cingulum, optic radiations, superior fronto-occipital fasciculus, internal capsule, callosal isthmus, and the corona radiata (p = 0.04 for FIQ and p = 0.01 for PIQ, corrected for multiple comparisons).

The Journal of Neuroscience

לצורך המחשת הנתונים:

התגלית המעניינת מהמחקר הזה היא שהאונה הקודקודית (Parietal Lobe), האחראית לעיבוד נתוני מרחביים וחזותיים, קובעת עד כמה מדוייק נוכל "לסדר" את הקלט באופן הגיוני או להבין עקרונות אבסטרקטיים כמו לוגיקה או מתמטיקה, היא מקום היוולדם של אדריכלים, מתמטיקאים, מהנדסים, מדענים ואמנים מתחומים מסויימים. החומר הלבן המצוי בה  נתון לפרדיספוזיציה גנטית הנאמדת בכ-85%. נוסף על כך, גם האונה הקדמית, האמונה על היכולת לתכנן ולדחות סיפוקים, הינה תורשתית בכ-65%. אם לסכם את שני הנתונים הללו: האיזור האמונים על "כישורי הליבה" של תחומי הידע, העיסוקים והמקצועות המורכבים ביותר – שדורשים ביקורתיות, אנליטיות וגמישות מחשבתית ובדרך כלל מסתכמים במושג "אינטליגנציה" הינו תורשתי מאוד. כמו כן,   דחיית סיפוקים ושליטה עצמית (היכולת שמשלימה את האינטליגנציה בדרך להצלחה), גם היא נקבעת במידה רבה ע"י הגנטיקה.

במשך שנים לימדנו אותנו ששיוויון והוגנות הם עקרונות חשובים מאין כמותם ושניתן להשיגם אם רק נפעל בכיוון חינוכי, זאת אומרת – נתעלם או נדחה את האפשרות שבני אדם אינם שווים ושהיררכיות אנושיות המתבטאות במלחמת המעמדות, מצב סוציו-אקונומי והצלחה אקדמאית, הן תוצאה של רשעות או חוסר מזל בלבד. בכך, היינו משועבדים למנגנון משומן של שטיפה מוחית מצידה של משטרת התקינות הפוליטית והרודנות של העולם הליברלי ו"האגף השמאלי" שלו – שמטיף לנאורות וקדמה אינטלקטואלית, ניכס את המדע לעצמו בתור חלופה לדת ולאמונות השמרניות ששלטו בעבר (אשר פתאום מתבהרות כמבוססות אמפירית ולוגית) – אך דוחה, בלא כל בושה או מצפוניות, חלקים מסויימים מדע המודרני במטרה לצבור כוח, לרמוס ולשרת אינטרסיים אוטופיים חסרי כל שורש במציאות וגורמים לבזבוז נוראי של משאבים, כספים ובעיקר לחרטה, רגשות אשם ומחוייבות למטרות מוגבלות ביותר. חינוך בגרסתו המודרנית, בתור מטרה בפני עצמו ואמצעי למטרה גדולה יותר, גם הוא כלול ב"סל האשליות" המערבי – והוא מהווה את ה"חזית" שחותרת נגד המציאות הפיזית, שהפכה לטאבו נוראי משום שהיא מפחידה, מבעיתה ופוגענית כלפיי חלק (גדול) מבני האדם.

למרות שזה טאבו, האמת חייבת להיאמר: החינוך המודרני לא יעלים ויסיים את מלחמת המעמדות, את הפערים בין קבוצות אתניות וגזעים. הוא לא יהפוך את החברה האנושית לטובה יותר, חזקה יותר ומשגשגת וזה לא רק משום שהגנטיקה משחקת פה תפקיד מכריע. היסטורית, השרשרת הסיבתית הזו היא שגויה מאין משום חינוך עשיר ועמוק יותר, שדורש משאבים והשקעה עצומה – הוא בחלקו הגדול תוצר של חוסן קוגנטיבי הגלום בקבוצה מצומצמת של בני אדם שסוחבים על גבם את החברה כולה. רק בהמשך, כאשר אלה הביאו את החברה הנתונה למצב של יציבות והתפתחות תרבותית, החינוך הופך לנחלת הכלל, אבל בדרך מוזרה והרסנית: החינוך מגביר את מודעותם של אנשים לזכויותיהם ואת האמונה שלהם בחינוך ככלי שיכול לרומם אותם או את צאצאיהם משכבה חברתית אחת לאחרת. עכשיו שהם "מחונכים" ומשכילים יותר, מודעים יותר לחירותם ועצמאותם – ההמונים הופכים את החינוך לדרישה, ובכך החינוך נהיה לעול. כאשר ההמונים דורשים שאת רדידותם, ממוצעותם וטיפשותם, עתיד צאצאיהם או את חסרונותיהם של אחרים – יתקנו ה"רגולטורים", מערכת החינוך ובתי הספר בניסיות פדגוגיות מופלאה הם כובלים את החברה כולה למעגל זדוני של בזבזנות משאבית, ניכור, מרמור, זלזול ואשלייה. כאשר המדינה מחייבת חינוך חובה, כל שנוצר ברוב בתי הספר הממלכתיים הוא ערב רב של תלמידים המגיעים מרקע סוציו-אקונומי (ומשום כך – גם גנטי) שונה מאוד, מה שהופך את המטרה לחנכם להרבה יותר קשה.

אף על פי שחינוך או כל פתרון "חיצוני" שמשתדל לטשטש או להסתיר את העובדה שאיננו שווים (כמו חוקים ותקנות שמטרתם לתקן התנהגות פוחזת), תמיד יהיה פופולרי יותר באופן מובהק (הוא מעבה את הערך העצמי של רוב האנשים) – כדי לצאת מהמצב הזה, צריך לשים את החינוך בסוגריים (לזמן מה) ולהפוך את הגנטיקה לרעיון מרכזי. וינסטון צ'רצ'יל גם הוא הבין זאת בסופו של דבר:

In October 1910 a deputation to the Government called for the implementation of the Royal Commission's recommendations without delay. Churchill, in his reply, recalled the fact that there were at least 120,000 "feeble-minded" persons "at large in our midst" who deserved "all that could be done for them by a Christian and scientific civilization now that they are in the world," but who should, if possible, be "segregated under proper conditions so that their curse died with them and was not transmitted to future generations."

Churchill and Eugenics

קטגוריות: Uncategorized

המצב האנושי

1. בני המערב קיבלו חינוך בסיסי, חופשי יותר במערב, המבוסס על ערכים הומניסטיים-ליברלים כמו אהבת אדם, סובלנות, חמלה ורגישות – כמו גם על חינוך טכנולוגי או מדעי.
2. בני המערב מקבלים גישה כמעט בלתי מוגבלת לידע המצטבר של האנושות מזה אלפי שנים. הגישה הזו היא כמעט בלתי מוגבלת גם "פיזית" או "תנועתית" – אך גם "רוחני" או "קניינית". היום ניתן למצוא כמעט כל פיסת מידע בספריות או במרחב הוירטואלי. החינוך המערבי מתבטא באחוזי האנלפביות הנמוכים במערב. מעטים האנשים במערב שאינם יודעים קרוא וכתוב.
3. בני המערב קיבלו את היכולת לקבוע את מסלול חייהם באופן וולונטרי. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שלפרט יש מרחב פעולה, יכולת ואת הזכות לקבוע מי הוא יהיה.
4. כל הצרכים הבסיסיים ביותר לקיום (מזון, מים ומקום מחיה) של בני המערב נענו עד לרמה כזו שרמות התמותה של בני האדם במערב היא חסרת משמעות מבחינה ביולוגית (פחות מ%1). כשהצרכים הבסיסיים נענו, צרכים האבולוציוניים אפיקוראיים יותר הפכו לחלק אינטגרלי מהפעילות היומיומית של רוב בני האדם במערב. מדובר כמובן על סיפוקים ותענוגות המקושרים עם איכות חיים ואושר פרטי – כמו נסיוניות מינית, צרכנות "עודפת" וכו'.
5. ארגונים חברתיים, התקשרות, ממשלות ומוסדות רבים פועלים או מגוייסים למען צמצום פערים חברתיים ולמיגור מלחמת המעמדות – דרך פיזור של ההון הקפיטליסטי המצטבר בקרב כל שכבות החברה. לא תמיד זה צולח, אך זו מגמה שקיימת בכל מדינות המערב או העולם המפותח (כולל ישראל).

כל אלה הן תופעות מוכרות. אלה הן עובדות שנכונות לכל מדינה מערבית "נאורה" ומפותחת. התופעות הללו הן חלק מהאבסורדיות של ה"מצב האנושי". בני המערב קיבלו פריווילגיות וזכויות חסרות תקדים במונחים היסטוריים – ועדיין רובם שוכחים, מתעלמים או בוחרים להתנהג בצורה טיפשית, נשבים בקלות ע"י הבטחות כוזבות של פוליטיקאים, תאגידנים ובעלי הון שונים, כנועים לתרבות שטחית ורדודה של חדלי אישים מנוצנצים, תוכניות טלוויזיה רדודות וממים (טרנדים) חברתיים חסרי תועלת.

את המהפכה של 1789 ניתן לסכם בתמונות פשוטות כמו זו

אי אפשר להתעלות מעל המצב האנושי, במתכונת ליברל-דמוקרטית. המצב האנושי הוא בלתי-חשיל ומהווה חלק מהתרכיב הביולוגי של בני האדם. זה כולל תכונות אופי כמו אימפולסיביות או יכולת קוגנטיבית כמו אינטליגנציה. למעשה, התכונות הללו (יכולת לדחות סיפוקים ולהתנהל בצורה רציונלית) הם, תאורטית ופוטנציאלית (למעשה, גם "דה פקטו) מוגבלים לקבוצות מוגבלות או פלחים מסויימים בחברה ולא ניתן להנחילם בקרב כל בני האדם או רוב בני האדם. משום כך – אלה הן מטרות אוטופיות; או במילים אחרות "מטרות שלא ניתן להשיגן". לכן, ארגונים חברתיים, הוגים, אינטלקטואלים ואנשי תקשורת השואפים להנחיל ברוב בני המערב את התכונות הנ"ל – הם למעשה שרלטנים או חולמים אוטופיים תמימים שמטרתם היא צבירת כוח או רדיפה אחר אידאלים שלא ניתן להשיג.

אתה יכול לחנך אנשים איך לקרוא ולכתוב, לומר להם מה לקרוא, איך לכתוב ולתת להם את האפשרות הבלתי מוגבלת לעשות כן. אתה לא יכול ללמד אותם לחשוב בצורה ביקורתית יותר.
אתה יכול לחשוף אנשים לזכויות והזדמנויות בחייהם. אתה לא יכול לחנך אותם לדעת לנצל בצורה מיטבית את ההזדמנויות שניתנו להם.

קטגוריות: Uncategorized
הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.