Archive

Archive for מאי, 2011

ביאורים על דמוקרטיה / דמוקרטיה יהודית?

בימינו, נוהגים להסכים על כך שדמוקרטיה פרוגרסיבית, נאורה ומלאה חייבת להגשים ולבטא שני עקרונות מרכזיים, כדי שהיא באמת תוכל להיכנס לפנתאון הנאורות המודרני:

1. שיוויוניות פרוגרסיבית (אגליטריות): מתוך הכרה בשיוויון האוניברסלי בין (כל) בני האדם (במובן הטבעי או המוסרי או יחדיו), שהפכה דומיננטית עם עלייתה של התנועה הנאורה והאמונה כי כל בני אדם הינם יצורים רציונליים, המסוגלים לחיות זה עם זה בהרמוניה פלורליסטית וסובלנית ובכך ולגבור על סכסוכים קטנוניים, נולדת המציאות החברתית וההתנהלות הפוליטית של המדינה והציוויליזציה המודרנית במערב: גישה של צמצום פערים, הכרה בזכויות אדם, זכויות אזרח וביזור של הכוח (בניגוד למרכוזו) לכלל חלקי החברה, תוך הכרה בזכויותיהן ובכבודן של כל הקבוצות התרבותיות והאידאולוגיות השונות המתקיימות בחסות הדמוקרטיה וגילוי של סובלנות כלפי כל אדם, יהיו נתיביו הרעיוניים והמעשיים אשר יהיו.
2. אוטונומיה של הפרט: מתוך ההבנה וההכרה בשיוויון בני כל בני האדם, נובעת האמונה וההיסק הלוגי כי לאדם ישנן זכויות מובנות מאליהן, או "זכויות אדם", הבאות לחזק ולאפשר לאדם להנות מחופש אוטונומי ושליטה על חייו, תוך אכיפה של זכויותיו. יכולתו של כל אנוש להביע דעה, להפגין ולקבל יחס הולם ומכבד מסביבתו הן קדושות. השיוויון הפרוגרסיבי אמור להגשים למעשה את מטרת הנאורות: הפרט, מתוך הסכמה אנוכית, הקים ומסר את החברה לידי השלטון, כדי שזה ישרת בחזרה את הפרט, ע"י סובסידיות "חירותיות" שונות – בין אם קנייניות או רוחניות ומוסריות.

כל מי שמעוניין בתמהול  של שני העקרונות הליברליים הללו ואיזושהי זהות קולקטיביסטית או לאומנית, ניצב בפני דילמה רעיונית ופרגמטית. דוגמא לכך היא השאלה האקטואלית "האם ישראל יכולה להיות מדינה יהודית ודמוקרטית?". לכאורה, השאלה המוכרת והפופולרית שעולה בכל מקרה בו יש קונפליקט בין "זהות לאומנית / אתנית" לבין המוסר, האידאולוגיה והמערכת המודרנית הליברל-דמוקרטית, נפתרה. מדינה "יהודית" ו"דמוקרטית" היא למעשה אוקסימורון או סתירה, משום שדמוקרטיה ליברלית לא אמורה לברור או לעשות הבדלים "אתניים", לשוניים או דתיים בכל מה שקשור לאזרחות וזכויות (במשטר נאור אלה ניתנים לכל אדם, מבלי קשר לאזרחותו, במצבים המצריכים התייחסות נאותה מבחינה מוסרית). דמוקרטיה מודרנית במלוא היקפה החוקי היא לא דבר מספק. כדי שדמוקרטיה מודרנית באמת תוכל להיקרא "דמוקרטיה", היא חייבת להיות כזו גם במובן האגליטרי: "מדינת כל אזרחיה".

למרות זאת, השאלה"האם מדינת ישראל יכולה להיות מדינה יהודית ודמוקרטית?", היא פסודו-שאלה ולדעתי אף מקרה מיוחד של כשל הברירה הכוזבת. אני אנסה להסביר מדוע. על בסיס ההסבר והניתוח, אנסה לתת תשובה כנה לשאלה המהותית "האם ישראל יכולה להיות מדינה יהודית ודמוקרטית?". ראשית כל, מדוע זו שאלה מטעה? משום ש"דמוקרטיה" היא לא רק שיטת ממשל מודרנית המבוססת על עקרונות חברתיים-כלכליים ליברליים. דמוקרטיה היא שיטה פוליטית-משטרית, שהחל מ1789 (וקצת לפני כן, כמובן) סופחה ע"י הנאורות בעלת השאיפות האטומיות (אינדיבידואליות) בתור "צעצוע" רעיוני שאותו היא לא משתפת עם אף אחד. ברבות השנים, הדמוקרטיה הפכה (™) למותג בעל זכויות יוצרים בלעדיות, פטנט של הליברליזם והנאורות, ללא אבטיפוס "טהור" או ללא צורה או תבנית הנכונה לאותה דמוקרטיה. בעולמנו, אנו נוהגים לקשר "דמוקרטיה" למונחים הומניסטיים וליברליים כמו זכויות אדם, סובלנות, חירות ואוטונומיה של הפרט. כאן מתחילה הבעיה. נוהגים לדבר על הדמוקרטיה המודרנית מבלי להזכיר את הסיומת (או הקידומת, תלוי בשפה) המילולית-רעיונית שלה, זו שמייחדת אותה והופכת אותה למה שהיא היום, דמוקרטיה-ליברלית.

בספרו "The Problem of Democracy", הפילוסוף הצרפתי אלאן דה בנואה כותב:

"The ‘people’s state,’ which is the genuine democratic state, should therefore not be confused with the liberal state. Democracy is first and foremost a ‘-cracy,’ i.e. a form of power; as such, it implies authority. Liberalism is a doctrine concerned with the limitation of power and based on suspicion of authority. Democracy is a form of government and political action; liberalism, an ideology for the restriction of all government, which devalues politics in such a way as to make it dependent upon economics. Democracy is based on popular sovereignty; liberalism, on the rights of the individual." (עמוד 45)

דמוקרטיה היא צורת שלטון או "צורה פוליטית" העוסק במבנים של כוח וסמכות, שפור גורלה הופקד בידי ריבונות מרבית הציבור, הרשאים לקחת חלק בפעילות הפוליטית. ליברליזם מתמקד בזכויות הפרט ובאוטונומיה של הפרט, כפי שדה בנואה מסביר. דמוקרטיה יכולה להיות "דמוקרטיה אמיתית" גם אם היא לא מתמקדת בזכויות הפרט והאזרח, לא נותנת לכל בני האדם את "זכות ההצבעה" ואת כל מה שנלווה באופן מקביל כמו זכויות. דמוקרטיה יכולה לברור בין תושבים או קבוצות אתניות לפי איזשהו עקרון "היסטורי" או  אקסקולוסיבי אחר. על הנושא הזה דה בנואר מואיל בטובו לבאר במאמר אחר, כשהוא מתייחס לדמוקרטיות העתיקות ובדרכו "מפרק" את רעיון שמאחורי הדמוקרטיה לגורמיו ומסיר כמה אשליות מודרניות:

Wherein does this difference lie?  It would be wrong to assume that it is related to either the “direct” or “indirect” nature of the decision-making process. Each of them has a different concept of man and a different concept of the world, as well as a different vision of social bonds. The democracy of antiquity was communitarian and “holist”; modern democracy is primarily individualist. Ancient democracy defined citizenship by a man's origins, and provided him with the opportunity to participate in the life of the city. Modern democracy organizes atomized individuals into citizens viewed through the prism of abstract egalitarianism. Ancient democracy was based on the idea of organic community; modern democracy, heir to Christianity and the philosophy of the Enlightenment, on the individual. In both cases the meaning of the words “city,” “people,” “nation,” and “liberty” are totally changed.

Democracy Revised: The Ancients and the Moderns

דה בנואה מאתר שתי תכונות עקרוניות באופיין של דמוקרטיות עתיקות:
1. הדמוקרטיה הישנה הייתה קהילתנית / קולקטיביסטית ו"הוליסטית". הפוליס והמבנה המדיני שלה, כמו גם החברה, הם גוף אורגני. רק מתוקף החופש של אותו גוף אורגני, ניתן לתת לכלל האנשים היכולת להשפיע על עתידו.
2. הדמוקרטיה העתיקה הגדירה כי אזרחות וחירות ניתנות לפי מוצאו ומורשתו של אנוש, היא לא מניחה מראש "שיוויון" או "חירות" אוניברסלית וזכויות "טבעיות".

כשמלמדים דמוקרטיה בשיעורי אזרחות, מדברים על השוני בשיטת ההצבעה וההחלטה על מדיניות ה"פוליס" העתיקה לעומת זו המודרנית; בפוליס ההצבעה הייתה מבוצעת באופן ישיר ע"י אזרחים גברים (ללא נשים, עבדים ומי שאינו "בן הפוליס").  זו כמובן לא דמוקרטיה ליברלית, גם משום שהדמוקרטיות היום הן "ייצוגיות" וההליך ההצבעה הוא "עקיף", דהיינו העם בוחר את נציגיו ואלה מנהלים את ענייניו (משתי סיבות עיקריות). נוסף על כך, זו לא דמוקרטיה ליברלית משום שזו לא דמוקרטיה שמדגישה את ערך השיוויון (מוסרי / חוקי ופוליטי) כערך אוניברסלי ואינקלוסיבי, ומשום כך את חירותו וזכויותיו הקיומיות והמובנות מאליהן שיש לכל אדם, מבלי כל קשר למקום הימצאו, מורשתו, לשונו או כל קטגוריה בדלנית אחרת, כך שתהיה לו אוטונומיה פרטית והוא יוכל לנהל בצורה של דיות עצמית ולהגשים עקרון אינדיבידואליסטי – בכל נחלה "נאורה" בעולם. במקום זאת, הדמוקרטיה העתיקה נותנת היכולת והחירות לאזרחיה (מי שנראה כראוי מתוכם) להחליט כיצד יש לנהוג בעניין כזה או אחר, מתוקף מורשתם וייחוסם הלאומי / אתני, וכובלת אותו לפוליס:

In Greek, as well as in Latin, liberty proceeds from someone's origin.  Free man  *(e)leudheros (Greek eleútheros), is primarily he who belongs to a certain “stock” (cf. in Latin the word liberi, “children”).  “To be born of a good stock is to be free,” writes Emile Benveniste, “this is one and the same.

The original meaning of the word “liberty” does not suggest at all “liberation”—in a sense of emancipation from collectivity. Instead, it implies inheritance—which alone confers liberty.  Thus when the Greeks spoke of liberty, they did not have in mind the right to break away from the tutelage of the city or the right to rid themselves of the constraints to which each citizen was bound. Rather, what they had in mind was the right, but also the political capability, guaranteed by law, to participate in the life of the city, to vote in the assembly, to elect magistrates, etc. Liberty did not legitimize secession; instead, it sanctioned its very opposite: the bond which tied the person to his city.  This was not liberty-autonomy, but a liberty-participation; it was not meant to reach beyond the community, but was practised solely in the framework of the polis.  Liberty meant adherence. The “liberty” of an individual without heritage, i.e. of a deracinated individual, was completely devoid of any meaning.

עבור היוונים (וקבוצות עממיות אחרות כמו הסקנדינבים / גרמאנים והרומאים), החופש של האדם נבע מהיותו חבר בפוליס, מה שמהווה ערובה לכך שהינו אדם בעל היסטוריה ומורשת. החירות הפרטית הזו לקחת חלק בחיים הפוליטיים ובהצבעות הפוליטית, הניחו מראש שעל הפוליס להיות חופשית, כלומר – שהקולקטיב או הקהילה המדינית תהיה בריאה, חזקה וחופשית. רק במצב הזה תוכל הפוליס להותיר מזור ולהפוך את התושב לאזרח "בן חורין". כאן מתבטא היטב העקרון האחר של הדמוקרטיה העתיקה, והוא הקהילתנות החברתית ההוליסטית: האחריות של כל פרט בחברה לדאוג לאינטרסים קולקטיביים והיקפיים – טרם הוא דואג לעצמו; ההתמקדות של החברה והפוליס עצמה באינטרסים קולקטיביים. חברות דמוקרטיות עתיקות לא ראו בחברה או בממשל בתור "אסופה" של אינדיבידואלים המתקיימים במרחב אטומי ואוטונומי, שמתוך הסכמה פרטית נתנו לממשלה או לחברים אחרים באותה "אסופה" – היכולת להחליט על חייהם (רעיון שרומם ע"י תנועת הנאורות, דרך האמנה החברתית של הובס ורוסו, או בתאורית הצדק של ג'ון רולס).  אשליה מודרנית נוספת היא לחשוב שאינטרסים קולקטיביים וקהילתניים הם אינם דמוקרטיים באמת או "פחות דמוקרטיים" מאלה המודרניים. ישנם אי אלו אנשים שיאמרו שדמוקרטיה עתיקה היא "קולקטיביסטית" או לא פחות ולא יותר "טוטליטרית". דה בנואה מתייחס לנקודה הזו, באופן מבריק, ומבהיר בפשטות מביכה: אם הדמוקרטיה נולדה באתונה או ביוון, האין זה הגיוני יותר יותר לומר ולחשוב שהמודל הדמוקרטי האתונאי (או האינדו-אירופאי העתיק, באופן ככלי) הוא המודל האותנטי או ה"יותר דמוקרטי"? שטיפת מוח מודרנית גרמה לכולם לחשוב ש"דמוקרטיה אמיתית" היא אך ורק דמוקרטיה ליברלית, בעוד שדמוקרטיה היא  צורת שלטון או משטר, שיכול לשמש לצרכים רבים.

לאור הדברים הללו והסיקור ההיסטורי הפשוט למדיי הזה, ובעזרתו האדיבה של אחד מההוגים המעניינים ביותר במאה ה-21, ניתן לומר באופן פשוט: רעיון של דמוקרטיה יהודית הוא קוהרנטי מבחינה תאורטית. במקום להשתמש בעקרונות ליברליים, אפשר למצוא מספר שילובים אפשריים אחרים שמאפשרים דמוקרטיה יהודית. הרי, דמוקרטיה היא משטר, צורת שלטון המארגנת החלטות פורמליות, מדיניות ונהלים הנוגעים לעתידו של הגוף העושה בה שימוש. בדמוקרטיה אין שום דבר "טבעי" שמגביל אותה אקסקלוסיבית באופן קהילתני. משום כך, יהדות (בתור סממן אתני-לאומי-דתי), יכולה להשתמש בגישות או בתפיסות עתיקות יותר כדי לבסס דמוקרטיה המשועבדת למען אינטרס קולקטיבי וקהילתני של העם היהודי. אם כך, זהו העקרון היהודי דמוקרטי: מתוך האמונה שרק החתירה לאינטרסים קהילתניים תניב תוצאות רצויות, הן מבחינה מוסרית והן בהיבט הפרגמטי של יציבות חברתית ושגשוג, בזכות השמירה על הצביון היהודי, אחדותו ומיקודו של העם היהודי – תוכל באמת להיות ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית (במובן הכי אותנטי של המילה). הבסיס לכל פעולה וזכות תהיה המוצא היהודי של האזרחים.

יהיו מן הבריות שלא יהיו מסופקים מהתשובות הללו. רבים יעלו את זכרונות העבד והקורבן של העם היהודי, וישאפו לשמור על איזושהי אחידות ורציפות רעיונית מוסרית כלפי כל קבוצה או אדם אחר שנרדף או חווה סבל ודיכוי, ממש כמו היהודים לאורך כל ההיסטוריה. אלה הם בדיוק הפחדים והחששות המבתרים נפשו של העם היהודי בזמננו אנו, זוהי האילמות הרגשית החונקת את היהודים של ימינו באשמה מייגעת. מתוך האשמה הזו מבעבעת שאלת הדמוקרטיה היהודית. ללא אימוצן של עקרונות אוניברסליים ליברליים נדמה לעם היהודי הנרדף, הדחוי ומוכה-הסבל, שבהקימו מדינה שמטרתה להיות "אור לגויים" (בהיבט מוסרי והומניסטי), שהוא אינו "רגיש" מספיק ואינו מוסרי מספיק ואף שהוא נותן לגיטימציה לאחרים להתעלל בו ולהצליפו כבעבר. משום כך, היהודי מחוייב ביחס סובלני, אמפתי ורחמני כלפיי עמים אחרים, קבוצות אחרות ובלבד שיהיו הם קורבנות ונרדפים, חלשים יותר ופחות אמידים ממנו, או פרימיטיביים ו'פחות נאורים'. הוא חייב לאבד או לנגוס בדמותו ובזהותו האתנית ולאמץ יותר מודלים אולטרה-חילוניים וקוסמופוליטיים, על בסיס השיוויון האוניברסלי, האוטונומיה של הפרט (אינדיבידואליזם) ואידאל הקדמה או "דמוקרטיה". לאותם הבריות אני אומר: מה שמאבדים או מוכרים הם הערכים של ליברליזם האבסולוטי לא את המנגנון הדמוקרטי.

דמוקרטיה על בסיס יהודי בלעדי, ללא ערכים ליברלים אוניברסליים – היא הצורה היחידה שבה יהודים יכולים לקיים מדינה דמוקרטית. לפיכך, הרי הנוסח המתוקן של שאלת המדינה היהודית הדמוקרטית: "האם ישראל יכולה להיות מדינה יהודית וליברלית?". התשובה לשאלה הזו היא כמובן לא. גם אם התשובה היא "לא" – איני רואה שמה שנובע מהמצב החדש באופן אוטומטי הוא אובדן של "ערכים מוסריים" או, לחילופין, התחרדות וחזרה בתשובה. מבט חטוף וקצר על אמנות זכויות אדם מודרניות וכתביהם של הוגי הנאורות כמו גם רפרוף במקרא מגלים שהרבה מערכי המוסר החילוניים-אוניברסליים של ימינו, מבוססים למעשה על חוקים מוסריים מהתנ"ך. למשל "ואהבת לרעך כמוך", הוא הבסיס הערכי (שהועבר דרך הנצרות) של האידאולוגיה ההומניסטית והליברלית, הדואגות לאדם באשר הוא. הכללים המוסריים האוניברסליים שהתנ"ך הוריש לשאר העולם (דרך האבסולוטיזם של הכנסיה הקתולית), היו  במקור קווים מנחים להתנהגות ראויה של קבוצה אחת, שמוגדרת כ"עם הנבחר"', בינה לבין עצמה. כך אותו "עם נבחר" יהיה "אור לגויים". לגביי שאלת החזרה בתשובה: אפשר לאמץ ערכים מוסריים כלליים שתורמים ליציבות ובריאות החברה היהודית, גם מבלי להיות "חרדים" ולקיים מצוות באופן אדוק. "דרך ארץ קדמה לתורה".  על כל אלה אני אוסיף ואומר, שכל מה שנכתב בפסקה למעלה יכול להיות נכון אם אנחנו יודעים או לכל הפחות הסכמנו על הגדרה תקינה שטענה על השאלה: "מי הוא יהודי?".

הביאור המילולי שנשזר כאן מציע פרספקטיבה חדשה-ישנה על הדמוקרטיה והבנה כי אין צורך לוותר על צביון יהודי כדי שמדינת ישראל תהיה דמוקרטית יותר. אולם, שאלה שמעניינת את כותב המאמר הזה יותר היא "למה דמוקרטיה?" או "למה בכלל צריך דמוקרטיה?". זו השאלה המהותית שצריכה להישאל, נוכח הכוח המילולי והיראה שמעוררת המילה הקדושה "דמוקרטיה", בייחוד כשהכוונה היא לדמוקרטיה ליברלית.

:קטגוריותUncategorized

המחיר הכלכלי של ההמוניות הליברלית

המהפכה התעשייתית והקפיטליזם יצרו מציאות כלכלית חדשה. מציאות שהעשירה את העולם. אם לפני אדם סמית' ודיוויד יום, נהוג היה לחשוב כי אין דרך להפיק הון או עושר לבד מכיבושים אימפריאליסטיים, במסגרת מרקנטליסטית פשוטה שייבאה סחורות מהקולוניות לאירופה המפוארת, שם הן הגיעו לידיהם של בעלי מלאכה חרוצים ומצאו דרכם לבתיהם של אמידי החברה בדרך-כלל – בימינו, לא רק שעברנו את המצב שבו סוחרים אך ורק בכסף או בדברים מוחשיים, אלא בספקולציות – איגרות חוב, מניות, קרנות השתלמות וכו'. במקביל לתהליך הכלכלי החל תהליך אידאולוגי שהשתרש בתודעתם של בני המערב: בני אדם הינם אטומים. יחידות פרטיות בעלות אוטונומיה המגשימות את רצונותיהם האנוכיים תוך כדי הימנעות מפגיעה באחרים. אכן, החברה המודרנית מקדשת את הפרט ומכירה באנוכיותו וברצונותיו הפרטיים, מתייחסת אליהם בסלחנות, מתוך הסכמה על כך שהפרט נמצא מחוץ לחוקיות סיבתית ויכול להתנהל בצורה רציונלית – ומאגדת אנשים יחדיו למען מטרה סותרת: אחדות (או שמירה על עקרונות אתיים) למען אנוכיות קיצונית. במאה ה-20 הפילוסופיה האינדיבידואלית-אגליטרית שקידם הליברליזם (כלכלי / חברתי) הפכה למודל חיים שגרתי במערב: האדם הפרטי יכול להגשים את מטרותיו, מקבל אוטונומיה א-אפריורי כדי לעשות כן, והאמצעי שמקדם אותו בסולם הדרגות ונותן לו מרחב פעולה ושליטה רחבה יותר בנעשה סביבו הוא הכסף. בזכות הפעילות הכלכלית המואצת, שמתאפשרת בזכות החירות שניתנה לאדם – נוצר עושר. אך זה לא מספיק. התאוריה הכלכלית הליברלית של ימינו, מודעת לכך שחייבים להיטיב עם העובדים, על מנת להתייעל כלכלית. הם הרי בני אדם, על כל המשתמע מכך. משום כך, ההון שיוצרות מדינות במסגרת ה'מדיניות הפיסקלית' שלהן – היא בדרך כלל מדיניות שאפשר לכנות "מסה ופזר". בתאוריה הסוציאליסטית, מכנים זאת "Redistribution of Wealth”. לחלוקת המשאבים השוויונית יש גיבוי מוסרי וכלכלי: מחד, מצמצמים ושואפים לצמצם פערי מעמדות בין בני אדם, כחלק מהאמונה בחירות האדם, כבודו ויחודיותו (בלעז: Sugar, Spice and Everything Nice). כמו כן, התאוריה הקפיטליסטית של ימינו מקבלת את העובדה שיש להתייחס לבני אדם באופן רגיש ומתחשב יותר. בכך, השילוב בין מדיניות רווחה ליברלית וליברליזם כלכלי, עונים על הרצון ההמוני של בני האדם לקבל עוד 'זכויות' ובכך עוד 'חירות' וחופש. אף על פי כן, המדיניות הליברלית הזו מבוססת על הנחות שגויות. העיקרית שבהן, היא הנחת השיוויון, המכילה בדרך כזו או אחרת את השארים של המשטח החלק (אמונה מופרזת בחינוך למשל. יורחב על כך בהמשך). ההנחה השגויה השנייה היא ההפרדה מלאכותית בין תחומי החיים: "כלכלה", "חברה" ו"תרבות". למרות שנדמה שהן אינטגרטיביות, הן אינן כך – לא בהתנהלות הממשלתית וכמובן – לא במנטליות של ההמונים. באקדמיה – כאשר קושרים אותן יחדיו, נופלים שוב לשאולות השיוויון והמשטח החלק ומקדמים גישות ואידאולוגיות אולטרה-ליברליות וסופר-סוציאליסטיות (“שמאלנות”).

אם כך, היום, ה'דבר הנכון ביותר לעשות' הוא להעניק זכויות לכולם ולפזר הרבה כסף כדי שהאזרח ה'פשוט' יוכל לחיות את חייו ו"לא רק להתקיים". אף אחד, כמובן, לא מספק הצדקות רציונליות לטענה הזו שכולם צריכים לקבל זכויות שוות, או שאם נעשה זאת נרוויח יותר מאשר נפסיד. כולם מקבלים את העובדה הטבעית שהדמוקרטיה הליברלית היא שיטת הממשל הטובה ביותר שניסינו עד כה, בעיקר משום שהיא ליברלית (ומשום מה ליברליזם חברתי נתפס כשיטת המוסר היחידה ביקום) דואגת שהפרט יבוא על סיפוקו. האם מישהו תהה פעם מה מסתתר מאחורי הדרישות ה'ההגיוניות' הללו של ההמון, דרישות נראות מובנות מאליהן היום? מה מסתתר מאחורי האידאולוגיה והדוגמה המודרנית? לבד, כמובן, מהרצון של האדם לקבל 'קצת יותר חופש' ויכולת להחליט על חייו, אנשים רוצים עוד חירויות וזכויות (בין אם ע"י חוקים או חלוקת כספים) ויותר 'שיוויון', משום שהם רוצים פוליסת ביטוח. זכויות מבטיחות שבמקרה והם ינהלו אורח חיים טיפשי ויסבלו באופן רפיטטיבי מההשלכות, יהיה מי שידאג להם. גם אם ההמון שונא את הממשל וחושב שהוא מושחת, ההמון צריך, רוצה וזקוק שיהיה גוף ממוסד, מבנה רשמי "מתומשל" על כל המשתמע מכך: פרלמנטרי, אלקטוריאלי (שניתן להחליפו), מאורגן, לא מושחת. אם אינו טוב מספיק – יוחלף הוא ע”י העם, ויורכב מאנשים אחרים או שיטות שונות. באופן טבעי לחלוטין, הליברליזם הוא לא אנטי-ממסדי. הליברליזם הוא תופעה המונית ופופוליסטית (אולי שווה ערך רק לנצרות במובן הזה). הממשל, בתור גוף חזק שיכול לאכוף חוקים, לקדם נושאים ולייצג את הציבור עצמו – הוא הבייביסיטר העילאי של החברה. ככל שאתה יותר ליברלי (כלומר, מאמין יותר בשיוויון ובנגזרותיו – או “שמאלני”), כך עולה הסיכוי שתאמין בממשל (“מולאם") שדואג לרווחת האזרחים, תקדם נושאים חברתיים, צמצום פערים ותשאף לבתק ולהשמיד הבדלים "מלאכותיים" בין בני אדם. זה הכרחי בעולם קוסמופוליטי שבו יש דעות רבות ושאיפות מגוונות, עולם שעדיין שרוי באי שיוויון וחוסר צדק, ואם לא, המצב עלול להתפוצץ:

"ב־2008 גילו גוטליב והחוקרים תופעה מדהימה: החברה הישראלית נחלקה לשני מעמדות בלבד מעמד נמוך ומעמד גבוה. במילים אחרות, מעמד הביניים הישראלי פשוט נעלם.

"המשמעות היא שהקיטוב בחברה הישראלית גדל", אומר גוטליב, "מעמד הביניים למעשה התפזר ונעלם: חלק ירדו למעמד הנמוך וחלק הצטרפו למעמד הגבוה. באופן כללי, העשירים הפכו להיות קבוצה גדולה יותר מבעבר, וכיום אין מעמד ביניים מובהק. יש מעמד בינוני־נמוך, שמזדהה יותר עם העניים, ומעמד בינוני־גבוה, שמזדהה יותר עם העשירים. עיקר אנשי המעמד הבינוני־גבוה מרוכזים סביב הכנסה של עשרת אלפים שקל נטו בחודש לנפש".

המשמעות של היעלמות מעמד הביניים היא אדירה. "ככל שבחברה ישנם יותר מעמדות כך היא יציבה יותר, כי יש פחות ניכור וקיטוב", מסביר גוטליב. "שאלת הקיטוב חשובה כשרוצים להבין אם חברה יציבה או שמא היא עומדת להתפרץ. כיוון שהמחקר בנושא נמצא בחיתוליו, הכלכלנים אינם יודעים בעצם לנבא אם אנחנו בחברה יציבה או לא.

כאן נכנס לתמונה אלמנט חמקמק: העתיד. המחקר של גוטליב ושותפיו נגמר ב־2008. אין בנמצא נתונים חדשים, שיכולים להעיד אם מעמד הביניים אכן נעלם לחלוטין או שמא בצבץ בחזרה. "לדעתי אנחנו מתקרבים לנקודת רתיחה", אומר גוטליב, "זה קצת כמו בארצות הברית ב־2007. הם עמדו על סף תהום והיה איזה נוריאל רוביני אחד שאמר שזה יתפוצץ להם בפנים אבל איש לא שם לב אליו. אני אמנם לא משווה את עצמי לרוביני, אבל עקב האכילס של המדיניות הישראלית הוא מצב העוני והאי־שוויון, שהם בכי רע. הממשלה חייבת לתת לזה קדימות. בין מיליארד ל־2 מיליארד שקל מינימום, ואפשר גם לפרוס את הסכומים האלה.

מה יעשו עם הכסף הזה?"למשל, לחזק בחזרה את ביטוח האבטלה, שנמצא כיום במצב לא טוב. כי אם נמשיך ככה, אין לדעת מה יקרה. עשר שנים קדימה, אם המגמה תימשך, איפשהו זה יתפוצץ."

~ כלכליסט: "מעמד הביניים הישראלי התפזר ונעלם".

כל חברה בעולם מורכבת מרוב של אנשים שאינם חכמים, משכילים או שקולים במיוחד. החברה המודרנית ניחנת בתכונה נוספת: קיום ללא מסגרת מאחדת או קהילה שנותנת להם כיוון ותפקיד מוגדר ומקדשת את ההיררכיה הזו; כלומר הקיום וההוויה המודרנית היא אנוכית, מתוקף התפיסה שרואה בפרט מרכז העולם. בעולם אידאלי, עולם שבו בני אדם הם 'טוב טהור', שקולים ונבונים, לא מושפעים לרעה ויודעים לברור בין טוב ורע ואינם מתעצבים עפ"י הגנטיקה (בחלק מהמקרים), אולי ההתמקדות הזו של החברה בפרט הייתה מניבה לסוג של אוטופיה. במציאות כפי שהיא ידועה לנו היום – זה פשוט לא כך. הפרט נוהג בנטאיות חסרת תקדים לטובת עצמו ופיתח נרקיסיזם וסוליפסיזם. ההסבר הסיבתי הסביר ביותר לבעיות כמו זו שתוארה בכתבה היא פשוטה: אנשים פשוט לא מוכנים להודות באשמה, הם גדלים בעולם שמהלל קורבניות ותקינות פוליטית, דיכוי, קיפוח ותסכול נפשי שנובע רוב הזמן מחסך חומרי, הנוצר מתוך מערכת ארוכת שנים של דיכוי מצידם של הגורמים ה"רעים". את ה"אשמה" הם תולים בגורמים חיצוניים, כמעט תמיד. אלה כוונות אגרסיביות, אבל תמיד ה'עם' יסווה את זה ברטוריקה קורבנית: הם הצד הפסיבי והמנוצל (הצדקה מוסרית-רגשית). אלה תמיד ה'תאגידים', ה'טייקונים', הממשלה ואנשים 'רעים' אחרים החיצוניים לאדם הרגיל והעממי, שגורמים לו להיות 'נחות' יותר, שכן, זה לא הגיוני שהוא ימצא במצב 'רע' אם הוא 'שווה' לבן אדם אחר (סתירה). לכן, כשהוא רואה מגזר X נאבק לקבל את מה שמגיע לו או נלחם באיזושהי עוולת, הוא יזדהה. הם רוצים עוד חופש ו'פוליסות ביטוח' למיניהן. זה לא חוסר היכולת שלו לקבל החלטות נכונות, לגדל את ילדיו ולחנכם, "לשמור קצת כסף ליום גשום”, לסגור את הארנק, לא לקנות עוד רכב ולהגדיל את הוצאות הדלק, לא לקנות מסך פלזמה חדשה או אייפון או טלפון נייד לכל המשפחה ולא להתפרע כשיש מבצע באיזושהי חנות מותגים אפופת הילה. לא לבזבז משכנתה על דירה שאין המצב מותיר לרוכשה, לא לבזבז כסף על אירועים משפחתיים ראוותניים, הוצאות מים מוגזמות, מסעדות, מועדונים, בתי קפה ועוד. כל אלה חסרי כל משמעות, ככל הנראה. למה? כי התשובה לבעיותיו של העם היא אחת: זו הממשלה שלא עוזרת להם להתרומם, גונבת מהם ולא מזרימה להם כספים (האם מיותר לציין שהממשלה הזו נבחרה ע"י הציבור עצמו, בבחירות דמוקרטיות?). ברגע שמישהו לא מסכים עם דעתו של האספסוף בנוגע ל'הסדרי המוסר' של העולם – הם תוקפים, ויש להם כוח להפיל משטרים מושחתים, להחליט מי יהיה המנהיג הבא ומה יהיה הרכב הפרלמנט.

היעלמותו של מעמד הביניים היא חלק מבעיה גדולה יותר, חלק מהדיאלקטיקה שמלווה את האנושות משחר הציוויליזציה או החברה האגררית, הדיאלקטיקה בין ה"אריסטוקרטיה הטבעית" לבין ה"אידיוקרטיה הטבעית", שברבות השנים התעדנה והתחסנה, אך היא עדיין לא יכולה לשאוף ליותר מבינוניות (מסיבות ביולוגיות). מעמד הביניים והמעמד הנמוך הוא בדרך כלל, אם כי לא באופן מוחלט (מי מדבר על וודאות מוחלטת בימינו?), הביטוי המובהק ביותר של הביולוגיה. המעמדות הללו מורכבים מפרטים שנבערותם, אנוכיותם והרדיפה אחר תענוגות, תהפוך במהרה לפיצוץ חברתי הכולל מרדף אחר ה'פושעים' האליטיסטיים, עם קילשונים ולפידים, כפי שצוין בכתבה. מאידך, הכתבה לא מציינת מה קורה לחברות שלוקחות צעד אחד קדימה את השאיפה לשיוויון או 'הוגנות' ו'רווחה' סוציו-אקונומית / מוסרית, כמו למשל המדינות שחברות באיגוד האירופאי:

לפני המשבר הכלכלי אירופה נהנתה ממדיניות רווחה נרחבת ונדיבה, ביטוחי בריאות, גם שעות התעסוקה וגיל הפנסיה היו נוחים במיוחד. סוציאליזם במיטבו. מה שהתפתח כתוצאה מכך היא תרבות פרזיטיאלית של אנשים שלא מוכנים לעבוד יותר מדיי תוך כדי החדרה של אוכלוסיות נחשלות (מהגרים) במסגרת רב-תרבותית, מה שהתבטא היטב באחוזי האבטלה הגבוהים של המדינות בעלות מדיניות הרווחה הגדולה ביותר.

המשמעות של הגישה הסוציאליסטית: יותר כסף מבוזבז ומחולק בין פרטיה של החברה -בין אם הם 'חלשים', 'מובטלים' או 'עניים' או לא, מה שמצמצם את הפערים הסוציו-אקונומיים ונותן 'הרגשת שיוויון', אבל פחות כסף נכנס לקופות המדינה. משום כך, החובות הממשלתיים גדלו כ"כ, שלא היה ניתן יותר לקיים מערכת סוציאליסטית ואירופה נפלה למשבר בשנת 2010, ממנו היא לא התאוששה (לצד הערכות מעורפלות בנוגע לגודל החובות, יש כאלה שטוענים שאירופה תתקשה ואולי גם לא תתאושש מהמצב אליו היא נקלעה).

אירופה עצמה נפלה למשבר כלכלי עולמי, שמתחיל או קורה באופן סימולטני – עם ההתנהלות הכלכלית של ארה"ב. על פניו, נראה שאולי "שכח" קצת מבחינה תקשורתית, אך הוא עדיין קיים. הממשל האמריקאי לא יודע איך להתמודד עם המצב הכלכלי. נוסף על כך – לנשיא אובמה יש תכניות פוליטיות נרחבות – והוא החליט, במהלך פופוליסטי שאמור לרצות את ההמונים ולשים סוף לסוגיה מתמשכת עליה המחנה הדמוקרטי הקיז דם מול הרפובליקנים. הוא החליט לחלק להמונים ביטוח בריאות. בכך הוא ממשיך את מדיניות ה"מיסוי והבזבוז" שמאפיינת ממשלות יותר סוציאל-דמוקרטיות – או ליברליות יותר. כבר היום, שני שליש מהתקציב של ארה"ב מושקע ומנותב למה שמכונה Entitlement Spending. הכוונה היא לתכניות המעניקות 'חופש', 'זכויות', ו'רווחה'. אלה ההשקעות הישירות באזרח:

ככל שמבזבזים יותר על האדם הפרטי, כך קופות המדינה מדלדלות והחובות הלאומיים גדלים. לתת לאדם שאינו שקול ואינו החלטי במעשיו, לקבל עוד כוח, חינוך כסף וזכויות – משמע, להוביל את החברה לשאולות ולגרום ל'שיוויון' הכלכלי להפוך לאי-שיוויון. באופן טבעי, אנשים ירצו שיותר כסף יבוזבז על רווחתם, אבל לכל ההוצאות הללו במערב אין כיסוי. רוב האנשים ידחו את הטענות הללו, ויחזרו שוב לדבר על בעלי ההון והקפיטליסטים הרשעים שגונבים להם את הכסף. הטענה הזו חלקית בלבד בתקינותה משום שהיא סימפטומטית ומתייחסת לתוצאות בלבד ולא לגורמים שהביאו להן. השרשרת הסיבתית הנכונה היא פשוטה: הניסיון להשוות בין כל האנשים בחברה ולפזר הון במטרה לסגור פערים סוציו-אקונומיים, יצרה אליטה חדשה של קפיטליסטים שעלו מתוך העם ובזכות הליברליזם וכלכלת השוק החופשי. למרות זאת, הצד של ההמון במשחק ה"תאגידי" הוא יותר חשוב מהפעולות של בעלי ההון עצמם, משום שבעלי ההון והחברות הפרטיות אינן נמצאות בוואקום – הן עונות ונותנות פתרונות לציבור הצרכנים והמשתתפים בכלכלה. ברקע הצמיחה הקפיטליסטית – ישנה מגמה של ליברליזציה, חלוקת הון ואוטונומיה גדולה יותר לאזרח הפשוט, שמנציח מגמה אנושית פשוטה: האדם במעמד הנמוך רוצה להגיע למעמד הבינוני, זה במעמד הבינוני שואף להשוות עצמו לאמידי החברה – ואילו אמידי החברה שואפים לשמור על סטטוס קוו. אם הדיאלקטיקה המשולשת הזו נמשכת – נוצר מצב של חוסר יציבות כללית. פיזור ההון והבזבוז של הממשל על שיפור תנאי המחיה ואיכות החיים של התושבים הוביל את החברה למצב בה יש יותר מדיי פוחזים ובעלי תבונה להם האמצעים חומריים והכלכליים ליהנות מהחיים, תוך כדי התנערות מאחריות, הבנה והשלכות, אפילו במצב כלכלי רגיש. בעלי ההון מנצלים את הבזבוז של ההמונים כדי להתעשר . הם מסתמכים על עקרון הבא: חוסר שיקול הדעת הביולוגי של רבים מה'צרכנים' בקרב מה שנחשב ל'עם' לא נחון ביכולת לברור בין האגו, הצורך בנוחות,מעמד חברתי, רווחה ונהנתנות לבין המעלה להבין מהו כורח ומהי מציאות.כדי לקיים את המערכות הפיננסיות שלהם ולהוסיף להרוויח, בעלי ההון גובים יותר כסף מהציבור ומתעלים אותו לצורכיהם האנוכיים – ובכך, מרדדים ומעלימים את מעמד הביניים. אנשים ממעמד הביניים כמובן רוצים להשתוות לאותם בעלי הון מבחינת הכנסות או לפחות מבחינת הגישה וה'חופש' למותרות או 'לחיים בכבוד' (מה שזה לא אומר) – ולכן נותנים חשיבות רבה להצדקות הקורבניות: "מישהו גנב לי ועשק אותי" והופכים את זה לגורם הראשי ולא לחוליה מקשרת בשרשרת סיבתית, כאשר ההתנהלות והאינטראקציה בין הצדדים הפועלים היא לא חד סיטרית: רוב האנשים מנסים להצדיק את ההתנהלות הטיפשית שלהם, רוצים שמישהו ינקה אחריהם את הגלגלים באורווה ואחר כך טוענים שהם 'מרומים'. למעשה, הפסיכולוגיה האנוכית של ההמון יוצרת סוג אחר של שיוויון – שיוויון באביונות ובדלות. שיוויון שמאפיין מדינות עולם שלישי שבה כולם סובלים מחוסר כשרון, תבונה, מוטיבציה ויכולת.

לפיכך, ניתן לנסח כאן טענה פשוטה: אם אנחנו מבינים שרוב האנשים אינם חושבים על השלכות (או אינם מסוגלים) של מעשיהם ברמה הכללית, ומחליטים לנצל את החופש שלהם לבחור מה לעשות בחייהם הפרטיים, תוך כדי דרישה מתמדת לקבל עוד חופש וזכויות, אנחנו נבין שבסופו של דבר המערכת הכלכלית-חברתית של המדינה שמקיימת אותם נחלשת: היא מספקת שירותים, זכויות ומבזבזת משאבים על אוכלוסיה בינונית ונהנתנית. בהתחלה, נראה שיש הצלחה בכל תחומי החיים. השיוויון מביא, כביכול, לשגשוג. במהרה, המדינה שמקיימת את הרצונות ההמוניים לנוחות ולאיכות חיים, לא יכולה לכסות את הוצאותיה ומשום כך המערכת הכלכלית-חברתית חווה חוסר יציבות. נוסף על כך, המדינה הזו משתפת פעולה עם אליטה קפיטליסטית, שהפכה לכזו משום שנתנו לה את החופש והחירות לנצל את ההמונים. ההמונים, מצידם, יותר משמחים מלשתף פעולה עם ה'אשראי' הנוח שנותנים להם בעלי ההון. אם כך, התובנה העיקרית תהיה: השאיפה לשיוויון הובילה לאי שיוויון. כשלא מבינים יחסי סיבה ותוצאה במציאות אובייקטיבית, ומתעלמים או שלא מכירים ולא משתמשים בעובדות חיוניות, מגיעים למצב שנוגד כל שאיפה ראשונית. מערכות שוויוניות או כאלה ששואפות לשיוויון הן מסורבלות ולא יעילות; יותר מדיי דעות, יותר מדיי זכויות ואדפטציה נמוכה שנובעת מתעדוף שגוי או היעדר של תעדוף היררכי גורם להתמצקותם והתעצמותם של שחיתות, אנוכיות, עוני, פערי מעמדות וקריסה. העולם המודרני לא שיכך וביטל אנוכיות או שחיתות, הוא ליטש ושיבח אותם –והפכם לאומנות המונית, שבה האדם הפשוט ממעמד הביניים, לרוב אינו חכם, בעל כשרון, ידע, השכלה או יכולת להתרומם מעל הבינוניות והממוצעות שלו – יכריז הכנות כי אינו אשם בדבר. הפסיכולוגיה של ההמון יכולה גם להיראות כתופעה קלינית ומגפה של סינדרום פסיבי-אגרסיבי: רוב האנשים עלולים להסתיר כוונות אגרסיביות (“אני רוצה להרוויח") באמצעות אמתלות פסיביות (“לכן אני אגיד שאתה מרמה אותי כל הזמן").

הערת שוליים:

התרסקות כלכלית לא צריכה להדרדר להאשמות מוסריות ואין טעם להתעכב על כך. במקום זאת, צריך להבין מה גורם לה ואיך מוצאים את האיזון הנכון בין הגורמים הסותרים. לדעתי, הדיאלקטיקה בין "המונים" ל"עשירון עליון", "בעלי הון", "עשירים", "בעלי משכורת של 10,000 ומעלה" וכו', היא מקור הבעיה. היא לא הולכת להיפתר במאות השנים ואולי אלפי השנים הקרובות. משום שמקור הדיאלקטיקה הוא גנטי ותורשתי: יש אנשים חכמים, מוכשרים, שקולים ורציונליים יותר – ויש אנשים שאינם. זו תשובתי לאלה שיציעו שהפתרון הוא מרקסיזם או קומוניזם. אין צורך או טעם, ואין בסיס עובדתי (ומשום כך, "התאוריה" תכשל) לעבור ממערכת דיאלקטית מעמדית וסטרטיפיקטיבית למערכת אגליטרית קיצונית. זה נון סקוויטור.

:קטגוריותUncategorized

על השפעות הטכנולוגיה

משחר ההיסטוריה של ההומו-ספיאנס, נראה שהאבולוציה יעדה לו תבנית חומרית מסויימת, דמות פיזיקלית נצחית: האדם הוא הקוף הטכנולוגי.

הטכנולוגיה ליוותה אותו לאורך כל 200,000(?)-100,000(?) השנים שבהם אנו קיימים כקופי-על זקופים ונבונים. ההיסטוריה הלא-כתובה שלנו, אבל המוחשית מאוד, פורקה לתקופות המסמנות התפתחות חומרית (התקופה הפלאוליתית, הנאוליתית, הברזל והארד).  בין השנים 10,000-7,000 לפנה"ס, לערך, בכל העולם התחוללה המהפכה החקלאית ("המהפכה הנאוליתית"). היא שינתה את העתיד של האנושות. בני אדם עזבו לאט את חיי הנוודות חסרי הקניין שלהציידים-מלקטים והפכו לפסטורליסטים, המתבססים על גידולי חקלאות והתיישבות נייחת, בצורות של כפרים ועיירות – תוך כדי ניצול של הסביבה הקרובה למקום ההתיישבות לצרכים חומריים בסיסיים.  בעוד שלפני כן בני אדם היו מתאגדים בקבוצות קטנות ונודדות, הפעם – הם חוו עליה מעריכית באוכלוסייתם והתגודדו בצורות התשייבות חדשות: כפרים ועיירות קטנות. במסגרת התנייחותם, צברו בני אדם קניינים אישיים ובהם חפצי אמנות, כלי נשק למיניהם ונחלות אליהן נקשרו. צבירת הקניין וצורות ההתתיישבות החדשות התניעה שינויים תרבותיים, חברתיים ופוליטיים: מחברות יחסית אגליטריות (שיוויוניות) עברו בני האדם למבנה היררכי ומעמדי, בעלות יכולת לשמר ידע בעזרת כתב ובעלות יכולות להרחיב ולחקור את העולם ולהסביר את התופעות הטבעיות במציאות, בדרכים מקוריות. עם ההתקדמות הזו, הגיעה האנושות למצב הציוויליזציוני: השלב ההתיישבותי האחרון (בינתיים) של האנושות. ציוויליזציה היא מסגרת אורבנית, צפופה יותר, הומה ובעלת מערכת ביורוקרטית מסובכת שמרכזת את כל תחומי העשייה והידע של בני האדם.

במאות ה-17 וה-18 החלה לקרום עור וגידים הציוויליזציה המודרנית, כפי שהיא מוכרת לנו היום דרך שתי מהפכות: הצרפתית והתעשייתית, כשברקע מתפתחת האידאולוגיה הכלכלית הקפיטליסטית, שהחליפה את המסחר האנטרופי של המרקנטליזם. בזכות התחרות הזו, יחד עם ההתפתחות המדעית – נוצר העולם המודרני החומרי, כפי שאנו מכירים אותו. הדמוקרטיה, שאימצה את הקפיטליזם השתמשה במנטליות התחרותית ובהתקדמות המדעית כדי לבסס את עצמה באירופה ואחר כך בארה"ב ובמקומות אחרים בעולם ובכך הפיצה את הטכנולוגיה לשאר העולם. זהו אחד מהישגיה הגדולים ביותר של הציוויליזציה המערבית, שנוהגת להתרברב בה ללא הרף. בהחלט יש במה להתגאות. הפיתוח הטכנולוגי המודרני או הפוסט-תעשייתי הוא ביטוי מובהק להבנה המתרחבת של חוקי הטבע או הכפפה של חוקים מסויימים למען עשייה יצרנית חומרית. במידה מסויימת, הוא גם ביטוי לעליונות האדם, לרוממות אנתרופוצנטרית המבוססת על יכולתו של האדם "לשעבד" את הטבע עצמו לצרכיו ורווחתו. הציוויליזציה המערבית היא "מחסן" או מצבור של ידע טכני, סיבתי ומכני, מוכן לשליפה ולשימוש נייח, נייד מאוד ויעיל, בכל עת תוך כדי מתן נגישות גבוהה והמונית לכלים ולמוצרים טכנולוגיים.  זה לא נגמר כאן כמובן. טכנולוגיה, בימינו, היא הרבה מעבר ליכולת האפיסטמולוגיות שלנו או היצרניות של בני האדם. היא הרבה מעבר ל"אבק שריפה" שמנצח מלחמות או מכונת דפוס תמימה. התהליכים השונים הקשורים בה הפכו כה אינטסיביים וכה חשובים, עד שאפשר לומר שהטכנולוגיה התעשייתית (או הפוסט-תעשייתי, היפר דיגיטלית, פוסילית או כל מונח אחר שמתאר את המצב המדעי-טכנולוגי של ימינו) מהווה חלק מהותי מזהותו המוזרה ותכליתו העקלתונית של האדם המודרני. הטכנולוגיה היא כמעט "סוף" טלאולוגי בפני עצמו. היום, אנשים חותרים להניח את ידיהם על טכנולוגיות חדשות, כמו שבעבר ועדיין – יש אנשים שתרים אחר כסף, לא בתור אמצעי – אלא בתור יעד.

הטכנולוגיות היום מעוררות השתאות. טכנולוגיות תעשייתיות, נוצצות, מבריקות, קומפקטיות ודיגיטליות הפכו לסמל עוצמתי למעמד, כוח, פופולריות ו'נורמליות' (קונפורמיות). אף על פי שהיו חברות עתיקות שגם התהדרו בטכנולוגיה חדישות, התפוצה והנגישות של הטכנולוגיה, כמו גם המצב החדש שנוצר עקב ההתפתחות הטכנולוגית במאה ה-19 ובמיוחד באמצע המאה ה-20 – הוא כנראה שונה מאוד ממה שקרה בציוויליזציות קודמות. מה שעזר לטכנולוגיה להפוך לכזו משמעותית הם תהליכי הדמוקרטיזציה והליברליזציה של העולם. משום שאין יותר אידאלים מטאפייזים, החברה המודרנית במערב היא חברה צרכנית של אינדיבידואלים או "אטומים", שחותרים למצות את תכליתם בחיים ע"י חיפוש מתמיד אחר נקודות מאחז חומריות ומקבלים חופש וחירות להחליט לאן יפנו. במסגרת השילוב בין צרכנות ואוטונומיה עצמית – הפכו מוצרים טכנולוגיים שנרכשים בתצורתם הישירה (כמו מוצרי חשמל) או העקיפה (כמו מוצרי מזון מהיר וקוסמטיקה) לחלק אינטגרלי מאורחות היומיום המודרניות ומהקיום הבסיסי של האדם המודרני (והיום 'איכות החיים' של האדם היא דרישה פונדמנטלית במערב). יתרה מכך, בעידן הפוסט-תעשייתי הטכנולוגיה החליפה הרבה מאוד תופעות ותהליכים בגרסאות שונות שלהן. למשל האינטרקציה החברתית והתקשורת בין בין בני אדם. זו הופכת למיידית ומגשרת על מרחקים עצומים לעיתים בין בני אדם. הניידות, הנגישות והיכולת של הטכנולוגיה (והמדע) לענות על הצרכים הפיזיים שלנו – בנו יחסי אמון חמים בין בני אדם לבין הטכנולוגיה (בעוד שבעידנים קודמים טכנולוגיה נתפסה כ"שטנית", מסיבות רבות). היא מקבלת תמיכה, לגיטימציה ואהדה כמעט עיוורת מרוב בני המערב, הנוהגים לקשר בין טכנולוגיה לבין "נוחות", בין טכנולוגיה לבין בריאות,  בין טכנולוגיה להפגת שעמום, הצתת עניין והעצמת הבטחון העצמי והאגו. טכנולוגיה נראית לנו כתופעה מבורכת שמשחרר אותנו ממגבלות ישנות ומעיקות, נותנת לנו ידע, הופכת אותנו למשכילים יותר ומעניקה לנו יתרון מסויים על פני אחרים, שנראים פרימיטיביים יותר. טכנולוגיה היא סימן לדמוקרטיה – ומשום כך, אף מעניקה לגיטימציה קיומית רבת-און למשטרים ליברליים. טכנולוגיה תעשייתית נתפסת כתופעה חיובית מבסיסה ובעיקרה, משום שהתוצאות שהיא מנפקת הן חיוביות, בעיניים מודרניות.

למרות הכל, טכנולוגיה היא לא בהכרח דבר חיובי, היא גם לא בדיוק "שלילית". טכנולוגיה היא ניהיליסטית מטבעה (כמו המדע למעשה). כל מילה או רגש שנצרף אליה ונקשר אליה, יהיו מקריים, שרירותיים ולא מוחלטים – תלויי קונטקסט, תקופה ומטרה סובייקטיבית. משום כך, בחינה מדוקדקת יותר של השפעות הטכנולוגיה (שנראית לנו יותר חיובית משלילית) היא, לצניעות דעתי, בגדר ציווי. גם למען הבנה טובה יותר של תהליכים טכנולוגיים, וגם למען גיבוש שיטות פעולה עתידיות, במידת האפשר. למען הבחינה של השפעות הטכנולוגיה, הרי כמה תובנות מתוך המנשר של טד קצ'ינסקי (הידוע בכינוי ה"יונובומר"), הבאות להסגיר את 'אופיה' של הטכנולוגיה:

THE 'BAD' PARTS OF TECHNOLOGY CANNOT BE SEPARATED FROM THE 'GOOD' PARTS

121. A further reason why industrial society cannot be reformed in favor of freedom is that modern technology is a unified system in which all parts are dependent on one another. You can't get rid of the "bad" parts of technology and retain only the "good" parts. Take modern medicine, for example. Progress in medical science depends on progress in chemistry, physics, biology, computer science and other fields. Advanced medical treatments require expensive, high-tech equipment that can be made available only by a technologically progressive, economically rich society. Clearly you can't have much progress in medicine without the whole technological system and everything that goes with it.

קצ'ינסקי כותב על הטכנולוגיה התעשייתית והיותה קשורה לחלקים אחרים בחברה. הוא נוגע בבעיה הטמונה בתופעה הטכנולוגית ואף מבאר את דמותה של הטכנולוגיה המודרנית (ואולי בכלל): "טכנולוגיה היא מערכת אחודה, בה כל החלקים תלויים זה בזה". זה מתחיל בשיתוף פעולה אינטר-דיסציפלנרי בין תחומי הידע המדעיים השונים: כימיה, פיזיקה, ביולוגיה, מדעי המחשב וכו', הדורשים התקדמות היי-טקית ותיעוש מאסיבי, בתהליך רקורסיבי שמאפשר פיתוח נוסף. אלה תלויים גם ביכולות הייצור והתפוקה של החברה בה הם מצויים, בקשר נסיבתי או קורלטיבי (לא סיבתי, כלומר: נסיקה כלכלית וטכנולוגית מלוות בדרך-כלל יחדיו, כאשר אחד מזין את השני ולא בהכרח גורם לשני). בסופו של תהליך הייצור התעשייתי, התוצרת הטכנולוגית בדר"כ נמסרת לידי הציבור דרך מגשרים קפיטליסטיים. משום כך, ישנו סחר חליפין בין מצבים חיוביים לשליליים, שגורמים לקונפליקטים תמידיים בין בני אדם: מאבקים דיאלקטיים-מעמדיים (גישה לטכנולוגיה ויצירת יתרון חומרי), מוסריים ואידאולוגיים (כמו ה"חופש" שציין קצ'ינסקי, וכמה דברים נוספים עליהם ארחיב מיד) או אפילו ברמה הבין-אישית, באינטקרציות שגרתיות והתקלויות יומיומיות (פעם הרגשתם תחושה של ריחוק וניכור מאדם משום שיש לו מכשיר סלולרי שאינו מתקדם כמו האייפון שלכם? פעם ראיתם אנשים מתרחקים ממנו בגלל זה? אני יכול להעיד שראיתי את זה קורה לא מעט פעמים). קצינ'סקי מותח את היריעה המחשבתית אף יותר ומנטר את מהות בעיה בצורה מבריקה:

123. If you think that big government interferes in your life too much NOW, just wait till the government starts regulating the genetic constitution of your children. Such regulation will inevitably follow the introduction of genetic engineering of human beings, because the consequences of unregulated genetic engineering would be disastrous. [19]

The usual response to such concerns is to talk about "medical ethics." But a code of ethics would not serve to protect freedom in the face of medical progress; it would only make matters worse. A code of ethics applicable to genetic engineering would be in effect a means of regulating the genetic constitution of human beings. Somebody (probably the upper-middle class, mostly) would decide that such and such applications of genetic engineering were "ethical" and others were not, so that in effect they would be imposing their own values on the genetic constitution of the population at large. Even if a code of ethics were chosen on a completely democratic basis, the majority would be imposing their own values on any minorities who might have a different idea of what constituted an "ethical" use of genetic engineering. The only code of ethics that would truly protect freedom would be one that prohibited ANY genetic engineering of human beings, and you can be sure that no such code will ever be applied in a technological society.

למרות שנראה שאלה הם מרמוריו הורבליים של פרנויד סכיזואידי, הרעיון של קצ'ינסקי נוגע בדיוק בבעיה המהותית של הטכנולוגית. אני אמחיש זאת באופן פשוט. שבו בעיניכם מצב בו X אוחז אקדח [מוצר טכנולוגי] בידו ויורה באדם אחר, ללא סיבה שנגדיר מוצדקת. דמיינו את המצב הנגדי: Y לוחץ על ההדק כדי להרוג אדם אחר – כחלק מנסיון לתקוף במטרה למנוע פגיעה 'לא צודקת'. מצב אחר: X חותך בסכין ארוכה ומושחזת [מוצר טכנולוגי] ירקות או מזונות כדי להאכיל את בני משפחתו. מאידך, Y משסף גרונו של אדם אחר בעזרת סכין.

זו הבעיה המהותית של הטכנולוגיה: טכנולוגיה היא כלי ואמצעי. אי לכך, היא נתונה לחלוטין ל"חסדיו" ולנכונות כוונותיו של המשתמש בה, לנסיבות, לכמות והתדירות, לזמן ולמקום בו משתמשים בה ולכמות המשתמשים גם כן (כמות המשתמשים היא פקטור חשוב מאוד, בייחוד בעידן תעשייתי-דיגיטלי כמו שלנו). אם כוונותיו של המשתמש הן "חיוביות" התוצאה יכולה להיות חיובית. אם הן שליליות, היא יכולה להיות שלילית. לעיתים, גם כוונות טובות יכולות להביא לתוצאות שליליות. אם השימוש הוא מושכל, סיכוי טוב שלא יהיו תופעות לוואי [גרועות]. אם הוא לא מושכל – סיכוי טוב שיהיו תופעות לוואי [גרועות].  טכנולוגיה היא כלי או אמצעי בידי המגשר בין פעולת מעבר ("שיטה" או "מתודה" – אמצעי "טלאולוגי" בפני עצמו) בדרך להשגת תוצאות, שיכולות להיות מוחלטות וסופיות, אלא שבדרך-כלל הן מעגליות ומחזוריות (חתירה בלתי פוסקת להתקדמות טכנולוגית). גם אם שיטת הפעולה או המתודה הן 'בעלות כוונות טובות' ונראות לנו 'ראויות' (קידום רווחת האנושות ומיגור תחלואות) – טכנולוגיה בתור כלי, חסר כל "טבע" או ייעוד קבוע מראש – היא תופעה שאי אפשר לנכס לה סגולות  "חיוביות" מוחלטות או "שלילי" מוחלטות. משום כך, כשהיא מעורבת בחיי בני האדם, היא משפיעה באופן דו-כיווני על תחומים רבים. לדעתי, בתור "כלי" היא יכולה לתת צוהר להתנהגויות פסולות במובן חברתי או אתי – וזה אחד הדברים המדאיגים בטכנולוגיה. כשקצ'ינסקי מדבר על "אתיקה" במסגרת פיתוחים טכנולוגיים, הוא טוען, ובצדק – שטכנולוגיה נפגשת עם אתיקה וערכים אנושיים, נוצרים קונפליקטיים, בלית ברירה. גם ברמת ה"מיקרו" – אך בעיקר ברמת המקרו המצטברת. נסו לחשוב רגע על מלחמת העולם השנייה (הירושימה ונגסקי?) ולהפנים: טכנולוגיה היא לא דבר חיובי בהכרח, גם אם הכוונות הן חיוביות.

כשאני שומע אנשים מדקלמים סופרלטיבים על איזשהו מודל ודגם חדש של מוצר טכנולוגי, כשרק למשמע נימת הדיבור המריירת, המתלהבת ושדופת-הביקורת שלהם מפני עוד חדשנות מבורכת מאליה, אני תוהה: "האם הם בורים או שהם בוחרים להתעלם מהעובדות?" . במקרה הטוב – הם רק מתווכחים על איכותו או עליונותו של דגם אחד על פני דגם אחר. לדעתי, כדאי ורצוי לרדת על לרזולוציה עמוקה ורוחבית יותר הנוגעת לעצם קיומם, מהותם, תכליתם ואופיים של תופעות במציאות. לכן, עבורי שאלות כמו "האם טכנולוגיה היא טובה ממהותה?" או "לאיפה אנחנו פוסעים עם הטכנולוגיה התעשייתית / טכנולוגיה בכלל?" הן חשובות למדיי. אך אולי זו בקשה מוגזמת ואף שערורייתית לבקש מאנשים לשאול  "האם באמת הייתי צריך אותה? [את אותה טכנולוגיה]" ו"מה אם רובנו לא משתמשים בזה בצורה נבונה?", "מה הן ההשלכות של השימוש ההמוני בטכנולוגיה, או בכלל?".

כשאני מעלה את האפשרות שאי אפשר להפריד בין הטוב והרע של הטכנולוגיה (כמו גם תוהה "מה זה חיובי?" ומציע שצירוף של מטען "חיובי" סמנטי, במובן פרגמטי, לטכנולוגיה X או Y, או לטכנולוגיה בכלל – זו פשוט הנחה לא מבוססת) – אני נתקל, לרוב, במבטים מוזרים. נאו-לודיסט שכמוני, כופר באמונה בגדולתה הבלתי נלאית של האלילה המודרנית.

כשתמים המבטים ומתחילאיזשהו דיון – אני משתדל להסביר מדוע אני אינני טכנופיל נלהב, או לפחות – מדוע אני מעדיף גישה נאו-לודיסטית רפורמית ("איזון טכנולוגי"). אז, אני בדרך כלל מפנה אותם לכל מיני כתבות הנוגעות להשפעות הטכנולוגיה על האדם, על מנת לגבות את הטענה כי לא ניתן להפריד בין הטוב והרע של הטכנולוגיה (וכי אלה באמת קיימים):

British psychologists have found evidence of a link between excessive internet use and depression, research published today has shown.

Leeds University researchers, writing in the Psychopathology journal (abstract here – subscription required for full pdf), said a small proportion of internet users were classed as internet addicts and that people in this group were more likely to be depressed than non-addicted users.

The article on the relationship between excessive internet use and depression, a questionnaire-based study of 1,319 young people and adults, used data compiled from respondents to links placed on UK-based social networking sites.

The Guardian UK ~

לכאורה הפתרון פשוט: "לנתק את עצמנו מהמחשב". אני חושב שההצעה הזו היא פשטנית מדיי, מהסיבה הפשוטה שאי אפשר להכריח אנשים להתנהג בצורה נבונה או חכמה. אי אפשר לעשות זאת משום שרוב האנשים אינם חכמים (וכנראה גם בעוד מאות שנים הם לא יהיו חכמים יותר מהיום, היות שתבונה היא תורשתית ברובה) ואינך יכול לגרום להם להתנהג בצורה שאינה אימפולסיבית (גם תכונות אופי הן תורשתיות בחלקן) ולמנוע מהם לספק צרכים מיידיים, על אחת כמה וכמה במשטר דמוקרטי-ליברלי.

חשוב לזכור שבעוד שטכנולוגיה יכולה להיות חכמה, מורכבת ומתקדמת, המשתמשים בה עלולים שלא להיות חכמים ומתקדמים שכלית מכדי להבין שישיבה ממושכת, בעייה ממושכת באורות ובהבהובים ולתרגיה – אינם מיטיבים עימם פיזיולוגית. מצד שני, גם התרבות המודרנית, שנוצרה משילוב של אוטונומיה פרטית וחירות דמוקרטית ומצב של שפע חומרי וטכנולוגי, גרמה להתהוותה של תרבות מנוכרת, אטומית ואדישה. אנשים מחפשים אשרור, אהבה, אינטרקציות וחברויות על בסיס וירטואלי. הם משלים את עצמם. הבריות מחפשים תכלית, משמעות ועניין ע"י חיטוט חולני ומוגזם ברשתות חברתיות, בבלוגים, באתרי חדשות ורכילות ומעבירים את זמנם בבהייה בתופעות וירליות מוסרטות, שהועלו לYOUTUBE או לGOOGLE VIDEO או ע"י שיחות וגילוי מתמיד של קסמי הפייסבוק. במקרים מסויימים, הלתרגיה ההמונית הזו הגיעה למצב אבסורדי:

Children are often happier with their online lives than they are with reality, a survey has revealed.

They say they can be exactly who they want to be – and as soon as something is no longer fun they can simply hit the quit button. The study also shows that, despite concerns about online safety, one in eight young people is in contact with strangers when on the web and often lies about their appearance, age and background.

Researchers for children’s charity Kidscape assessed the online activities of 2,300 11- to 18-year-olds from across the UK and found that 45 per cent said they were sometimes happier online than in their real lives. The report – Virtual Lives: It is more than a game, it is your life – lays bare the attitudes of children today to the internet and includes revealing insights into how they feel when they are on the web.

One told researchers: ‘It’s easier to be who you want to be, because nobody knows you and if you don’t like the situation you can just exit and it is over.’

DailyMail.co.uk ~

אני בטוח שכל אדם שפוי יתהה: מה עם העולם שבחוץ? נזנח. הרבה יותר קל לשקוע לתוך המרחב הוירטואלי הלא-מאיים, שבו ילד, נער או אדם בוגר יכול להיות כל מה שיצרה ולעשות כמעט כל דבר העולה על רוחו. זה הרבה יותר עדיף מאשר התמודדות ישירה עם המציאות, המכוערת, המעייפת, הקשה והכואבת. משום כך, החיים ה'אמיתיים' הופכים למשחק ולא למצב קיומי שדורש נטילת אחריות, יוזמה, רצינות ומיקוד. התופעה הזו רק מתרחבת, ובשנים האחרונות יותר אנשים נחשפים למגרעות של תופעות טכנולוגיות, כמו האינטרנט. האינטרנט, כמובן, הוא רק אחד מיני טכנולוגיות רבות בעלות השפעות בינאריות. גם הטלוויזיה, שהומטרה בביקורת לאורך המאה ה-20 ועד ימינו אנו, חושפת את הבעיה של הטכנולוגיה התעשייתית – בעיקר בתחום הפיזיולוגי-פסיכולוגי:

Since most people learn important information about health risks from the mass media, there is clearly a double-edged-sword effect at work here. As people become more knowledgeable, they enjoy life less. But ignorance, at least of TV's presentations of medical information, is closer to bliss.

These findings extend previous research that TV viewing can also cause people to be less satisfied with their lives because it makes them more materialistic and causes them to overestimate other people's possessions compared to their own. Now getting sick and not being able to do much about it can be added as a second cause of life dissatisfaction.

TV Viewing Likely to Make You Feel Dissatisfied and Fear Illness, Science Daily

מקרים כאלה ומקרים אחרים ממחישים עד כמה הטכנולוגיה היא כלי רב עוצמה ו'כאוטי' (או נייטרלי וחסר כל "שיוך טבעי"), המותיר גם את מפתחיה אובדי עצות:

"אנחנו, אנשי הטכנולוגיה, שכחנו חלק מהחובות שיש לנו כלפי שאר החברה. קידמנו טכנולוגיות שיש להן ממד אנטי־אנושי, ושרוששו אנשים במקום לעזור להם. זה לא עובד. גן העדן שאנחנו יוצרים פשוט לא עובד עבור הרבה מאוד אנשים".

בגיל 50, ג'רון לנייר התפכח. דווקא מהמקום הכי שבע, הכי נוח, בעולם הטכנולוגי של היום, הוא קם והכריז: משהו דפוק כאן. זה חודשים שהוא פונה לאנשי הטכנולוגיה, מכה על חטאו ומנסה לשכנע אותם: טעינו. "חשבנו שהרשת היא מה שחשוב, ושכחנו שמה שחשוב הוא האנשים. הרשת שמחברת ביניהם חסרת משמעות". כדי להבין את הטלטלה שההכרזה הזו יצרה אפשר לדמיין מה היה קורה אם מרקס היה קם מקברו ומודיע: בעצם, השוק החופשי הוא הפתרון.

זו השורה התחתונה של לנייר: הטכנולוגיה כבר לא בהכרח מביאה שגשוג. נכון שהיו רגעים שנראו כך בעבר – המהפכה התעשייתית חיסלה את מפעילי הנול, למשל, אבל הולידה שלל מקצועות חדשים, כגון בוני מכונות ייצור. אנשים איבדו את עבודתם, אבל הטכנולוגיה ייצרה אין ספור עבודות חדשות לאנשים אחרים. כיום את המקצועות הידניים מחליפים רובוטים, ואילו הפעילויות המתוחכמות יותר נהפכו לכאלו שאי אפשר להתפרנס מהן, הן נעשות בחינם. תכנות למשל, או כתיבה. "אם כל מה שנעשה הוא לצמצם את הערך הכספי של העבודה ונרכז את העושר סביב כמה צמתים מרכזיים", אומר לנייר, "נמצא את עצמנו במציאות שבה מי ששולטים בשרתי המחשב הם המלכים, והשאר הם האריסים. זה לא העולם שראוי שנשאף אליו, ובכל מקרה זה לא עולם בר קיימא".

בטיעון הכלכלי הזה מנסה לנייר לשכנע את אנשי עמק הסיליקון לשנות את דרכיהם. כדי להסביר למה הוא מתכוון הוא משווה את גוגל דווקא לוול־מארט, ענקית הקמעונאות שהשתלטה בעשורים האחרונים על חלקים נרחבים מהכלכלה האמריקאית בעזרת יבוא זול מסין ותהליכי התייעלות חסרי עכבות. "בארצות הברית, באירופה וגם בסין יש מגמה של ריכוז העושר סביב מחשבים ספציפיים. החלוצה היתה וול־מארט – באמצעות מחשבים הם ייעלו את שרשרת האספקה באופן מהפכני. ייעצתי להם אז, ראיתי את זה, זה היה ספקטקולרי. וול־מארט, גוגל ופייסבוק, כמו המחשבים של קרנות הגידור בוול סטריט שסוחרים בתדירות גבוהה, ואפילו ויקיליקס, פועלים באותו אופן. מעודדים זרימה חופשית של מידע, אוספים אותו ויוצרים מאגר סגור שמאפשר לך לצבור כסף והשפעה. בטווח הארוך זה לא יכול להיגמר טוב".

וול־מארט, הוא סבור, כבר משלמת את המחיר, וגם גוגל כבר בדרך. "וול־מארט הפכה הכל לזול יותר, אבל גם הפכה אנשים למובטלים. אם יש לך עסק ששוחק בהדרגה את האמצעים של הלקוחות שלו, בטווח הארוך הוא פוגע בעצמו. היום הלקוחות שלהם במצב גרוע, וגם הרשת לא במצב טוב כבעבר. כך יקרה גם עם גוגל: היא הופכת עוד ועוד שירותים לחינמיים, כמו מערכת ההפעלה אנדרואיד וגוגל דוקס, אבל בטווח הארוך, בכך שהיא מוציאה שירותים אל מחוץ למעגל הכסף, עושה דמונטיזציה לכל מה שנמצא מחוץ למאגר המידע שלה, היא פוגעת בתעסוקה של הלקוחות שלה.

כלכליסט

ה"חקירה" שהוצעה מצידי, כמו גם וידוייו של לנייר, מעידים על הבעיה המהותית הטמונה בעצם הפיתוח הטכנולוגי. אנחנו יכולים להבין את ההשלכות שלה רק בדיעבד. יש לזה משמעות עצומה בקשר ליכולתנו להתמודד עם ההשלכות של הטכנולוגיה, באופן ברור. בתור תופעה פיזית בעלת השפעות שונות, טכנולוגיה מסונפת לרעיון פילוסופי כוללני הלקוח מתחום האפיסטמולוגיה או הפילוסופיה של ה"תודעה", עקרון אי הוודאות או, חוסר היכולת שלנו לחזות או לנבא תוצאות באופן מדוייק, כתכונה מהותית ובסיסית בטבע האנושי. חוסר היכולת ההתסברותית של בני אדם לקחת בחשבון את כל המשתנים והפקטורים או לחשוב על כל התוצאות (אם זו מתוך בורות או היעדר אינטרס) האפשריות של מעשיהם ותוצריהם . בדרך כלל, רוב האנשים לא אמורים או לא יכולים לחשוב על דברים כאלה. מהם אין טעם לצפות לכך. אך גם מפתחי הטכנולוגיה לא יכולים לקחת בחשבון עוד גורמים והם תלויים במידע הנתון להם בתקופת הפיתוח. רק ברטרוספקטיבה אפשר להגיע למסקנה שהטכנולוגיה היא כאוטית ונייטרלית ב'אופיה' או ב"טבעה". רק אחרי שנים אחדות או אפילו עשורים ומאות שנים, אפשר להיחשף לתופעות שליליות שהיא יוצרת, בדרך כלל בתור "גל שני" של תופעות לוואי, אך לעיתים גם באופן ישיר (כמו במקרה פצצת האטום). רשמיו של ג'רון לנייר קשורים לפרדיגמה של עקרון אי הוודאות בהקשר לפיתוח טכנולוגי. כשבני אדם מפתחים טכנולוגיות חדשות, הם לא יודעים או לא חושבים על תוצאות הלוואי של אותם הפיתוחים. מפתחי טכנולוגיה ומשתמשיה נוהגים לחשוב שטכנולוגיה מתקדמת יותר פירושה פחות בעיות ויותר נוחות או עונג. זו אשלייה. למרות שהטכנולוגיה לא יוצרת "יש מאין", היא מפרה ונותנת דרור להתנהגויות אנושיות ומקצינה אותם משום שהיא פותרת בעיות מציאותיות-פיזיות שלא אפשרו להן להתמשש בעבר (ראו מקרה האינטרנט, כקצה הקרחון).

גם לאחר שמבינים שטכנולוגיה יכולה להביא לתחלואה – טיעונים שונים בגנות הטכנולוגיה, ינסו לעמוד על בעיותיה מתוך תפיסות עולם שונות לחלוטין. כל אחת מובילה למסקנות שונות ובכך גם לשיטות פעולה אופציונליות שונות. למשל, אני רואה בה הרסנית משום שהיא משחררת מנטליות ריטלינית, נטולת דאגות וחסר אחריות מבני  אדם. אני מודאג מכך שבתור כלי עוצמתי וחזק כ"כ היא נגישה לאנשים רבים כ"כ במערב, שאחר כך נושאים בתוצאות של השימוש הלא מושכל שלהם – וגורמים גם לאחרים לשאת בהן אחר כך (יורחב על כך בהמשך). לנייר, מנגד, חושב על האלמנט הבין-רגשי ומדגיש את ההומוגניזציה של התכנים הוירטואליים ומונופוליזציה של תנועה וירטואלית ע"י גורמים מסויימים (בין אם פייסבוק או גוגל) ובכך – את היעדר החופש. אני לא חושב שהבעיה טמונה בגורמים ה"גדולים", דהיינו ממשלות או בתאגידים. הבעיה טמונה בהתנהגות של כל בני האדם, לאו דווקא גורמי כוחניים או יצרניים. לחשוב אחרת זה במידה רבה להפוך סיבה ותוצאה: ממשלות ותאגידים לא הופכים לחזקים ומבוססים אם העם, הצרכנים והמשתמשים הטכנולוגיים לא ישתפו איתם פעולה. ממשלות לא מקבלות לגיטימציה אם העם וההמון לא רוצה בהן, ומשום כך – מחויבות לשרת ולענות לדרישות פופוליסטיות. תאגידים יפשטו רגל אם יתקיימו באיזשהו מימד 'מקביל' ולא יהיו מחוברים לדרישות הצרכנים. בכתבה לנייר מזכיר גם "הומוגזניציה" של תכנים, האינטרנט הפך למסה אנטרופית של תכנים שממחזרים את עצמם. למה? הומוגניזציה של תכנים נובעת בגלל הטבע האנושי הקונפורמי ומכיוון שבני אדם חולקים תכונות אוניברסליות משותפות או צרכים תקופתיים וקולקטיביים דומים, שגורמים לאתרים (או לצורך העניין – תאגידים ומוצרים טכנולוגיים) מסויימים להיות מצליחים יותר מאחרים. אם האינטרנט מתאפיין בתכונות כמו רדידות, שטחיות, בומבסטיות ומלודרמטיות – זה רק משום שWEB 2.0 איפשר להם לבטא את עצמם, ורק משום שאתרים מסויימים ידעו מה בדיוק אנשים רוצים (רמז: המכנה המשותף הנמוך ביותר).

מכל מקום, הדאגה של לנייר ראויה להערכה, למרות שלדעתי הביקורת שלו היא חלקית ולא מספקת. כשקראתי את הכתבה ואת התחבטויותיו של לנייר, חשבתי לעצמי: אי אפשר לבקש ממפתחי הטכנולוגיה והמדענים (במיוחד אם הם אדיבים ובעלי יומרות חיוביות) לחזות את העתיד, שעלול להיות בעייתי ואולי עגום למדיי והרסני, רק לנהוג במשנה זהירות. העדות של לנייר פשוט חיזקה את התפיסה שלי בנוגע להיותה של הטכנולוגיה כלי פשוט שנסחף ע"י תופעות מקבילות וצולבות במציאות. אני מכיר אנשים שיפנו אצבע מאשימה לתאגידים ולממשלות, שמשתמשים בטכנולוגיה לרעה.  אני אנסה להסביר למה אני חושב שזה גם בעייתי (ברוח דבריו של קצ'ינסקי: "טכנולוגיה קשורה לתחומים אחרים").התנהלות טכנולוגית שקולה ורגישה היא דבר שקשה לדרוש מתאגידים ובעלי הון קפיטליסטיים (הידועים כפטרונים של הטכנולוגיה המודרנית). מטרתם של אלה היא תועלתית ורווחית – ובזכותה, הם הופכים לחלק אינטגרלי מהחברה המערבית הקפיטליסטית. מדוע הם חלק כה חשוב מהחברה המערבית? בדיוק משום שהם גופים "תועלתיים". ברגע שאותם תאגידים וחברות תפסו את מקומם בכלכלה המקומית או הגלובלית (לפני 150 שנה בערך), לא רק שקשה לעקור אותם משם ולשנות מתודות (גם לחץ תקשורתי וחברתי מסיבי עלולים שלא לעזור), קשה לחשוב רגע על מה החברה מוותרת. אכן, בסופו של דבר התאגידים מזרימים כסף רב לחברה ומזינים את הכלכלה המקומית, בכך שהם מספקים מקומות עבודה ומוטיבציה להצלחה,בשל הכספים שהם מזרימים לפיתוחים ומחקרים טכנולוגיים ופירנוס מדענים  (חברות כמו "טבע" הן דוגמא טובה). פגיעה בהם [בתאגידים / חברות], עלולה להיות פגיעה ביציבות ובחוסנה של החברה ושל מדינת המקור שלהן. כמו כן – צריך לזכור שגם אם ישנו תאגיד או חברה X שמשתמשת בטכנולוגיה או מפיצה טכנולוגיה לא בריאה / רעילה / שלילית אחרת, אי אפשר לסמוך על כך שחברה Y, מתחרה של X, תספק טכנולוגיה באמת טובה יותר וחיובית – וש-Y נקייה מאינטרסיים כלכליים או נגעים אידאולוגיים.

מה לגביי ממשלות? אפשר לבקש להגביר את הפיקוח על שימוש בטכנולוגיה בקרב הציבור, אבל, כפי שטד קצ'ינסקי דאג להזכיר: רגולציה ממשלתית עלולה בקלות להפוך לכדור שלג טוטליטרי. מאידך, רגולציות ממשלתיות פאסיביות עלולות שלא לעזור כלל וכלל, בייחוד בעידן המודרני ולאור התרבות החומרית-נהנתנית של התקופה. קשה לשנות הרגלים של בני אדם ואי אפשר לכפות עליהם להבין, להפנים או להתנהל בצורה נכונה – כשברקע ישנה פלטפורמה רעיונית שרואה בהם חופשיים ובעלי אוטונומיה להחליט בעצמם מה טוב ומה רע (תחת האשלייה שבני האדם שווים או יכולים להיות שווים) – ובכך, נותנת יד להשתוללות אי-רציונלית והמונית. אולי הדוגמא הכי טובה להתנהגות הזו היא אחת מתופעות הלוואי הידועות ביותר לשמצה בתקופה שלנו, המשבר האקולוגי. דווקא בעידן הטכנולוגי הנאור, הטכנולוגיה בידי הנאורות – גרמה למשבר סביבתי חמור:

Since the rise of liberalism in France in 1789, human history has been a farce. We have “revolutions”; everything that is supposed to be new is actually an inferior version of what used to be, except now everyone gets to participate equally. No kings. Just billions of demi-Kings, buying junk at Wal-Mart, SUVs from Ford, “food” from Coca-Cola and McDonald’s, and throwing it all into the landfills.

They also vote, and they vote for whatever is pleasant-sounding and defers consequences so they can continue enjoying their pleasures now. Fix the environment? Not until it’s such a disaster our Big Macs and prime-time TV are endangered. Besides, we have it so hard, having to go to these jobs and stuff.

Amerika, Liberalism Caused Global Warming ~

כדי לסכם את התובנות הנוגעות להשלכותיה של הטכנולוגיה, הרי הנקודות המתארות את מהותה:

  1. טכנולוגיה היא אמצעי או כלי, בתוך אמצעי או כלי "תהליכי" ו"מתודולוגי" אחר.
  2. משום שהיא אמצעי, היא משועבדת לצרכי בני האדם, שלעיתים קרובות עושים בה שימוש לא מושכל או לא זהיר (גם אם כוונותיהם טובות). השלכותיה של הטכנולוגיה הן פנימאיות (השפעות פיזיולוגיות על המשתמש) וגם חיצוניות (השפעות על הסביבה). נוסף על כך:
  3. טכנולוגיה היא לא כלי מוסרי,  היא תופעה "ניהיליסטית": מתוקף היותה חומרית, אי אפשר לנכס לה תכונות "מוסריות" חיוביות או שליליות. משום כך, היא יוצרת בעיות אתיות ומוסריות.
  4. את תופעות הלוואי והשלכות הטכנולוגיה בכל תחום ומובן, אי אפשר לחזות במדויק (רק הסתברותית). טכנולוגיה היא 'בעיה אפיסטמולוגית'. לפיכך:
  5. התקדמות טכנולוגיה היא לא בהכרח שיפור והטבה לטווח הארוך. מבדיקת המציאות, ההפך הוא הנכון: ככל שהטכנולוגיה מתקדמת יותר, ככה צצות עוד בעיות גדולות ומשמעותיות יותר. למרות זאת, נוצרת אשלייה של קדמה, רווחה והטבה, שעלולים להיות רגעיים לחלוטין (תזכורת: טכנולוגיה היא תופעה או מצב או "מונח" ניהיליסטי(ת)).

לאור הכתוב לעיל, כביכול "בגנות" הטכנולוגיה, עולה תהייה מהותית: אולי הטכנולוגיה היא לא בדיוק הבעיה, אלא … בני אדם? לדעתי, טכנולוגיה היא בעיה בדיוק מהסיבה שטד קצ'ינסקי ציין: אי אפשר להפריד בין הטוב שלה לבין הרע שלה. היא בעיה משום שהיא כלי ואמצעי. לצניעות דעתי, כל אמצעי או כלי הוא בעייתי, גם אם אי אפשר לנכס לו תכונות אנתרופומורפיות שנותנות לנו היכולת ה'אתית' להטיל עליו "אשמה". גם בני אדם הם כלי ואמצעי: של הגנטיקה והביולוגיה, של החברה, של הנסיבות ושל "עצמם" (מה שנשאר אחרי שקיזזנו את כל הכבלים הדטרמיניסטיים). בסופו של דבר, אנחנו מפחדים מחומרים פיזיים ומהשלכותיהם, כמו שאנחנו מפחדים מכוונות או ממעשים של בני אדם. כמובן שפחד לא אמור להרתיע אותנו. לכן, לשאלה האם אנחנו צריכים להיפתר מטכנולוגיה [מודרנית] או למנוע ממנה להתפתח (כמו במקרה של "ההנדסה הגנטית" עליה מדבר טד קצ'ינסקי, או התפתחות של תעשיות, התרחבות יישובית ואורבניזציה)  אני אתן תשובה ברורה: לא, וזה בלתי אפשרי. האבולוציה "ייעדה" אותנו להיות קופי הטכנולוגיה. אנחנו לא יכולים להסתדר בלעדיה ואין באמת צורך מהותי לוותר עליה. מה עם טכנולוגיה תעשייתית מתקדמת? גם על טכנולוגיה תעשייתית, שהמיתה והביאה עלינו המון בעיות (את רובן אפילו לא הזכרתי עד כה, אך הן משמעותיות מאוד [עצם העובדה שהאווירה המודרנית היא מסרטנת למשל]) אין צורך לוותר. משום שהטכנולוגיה היא אמצעי או כלי (כמו כסף למשל) היא "תמימה" או "נייטרלית" לחלוטין, אנחנו פשוט צריכים להפקיד אותה בידיים הנכונות. זה לא פשוט במיוחד. אחרי הכל, אנחנו מפקידים אותה בידי בני אדם. גם אם הם יהיו מודעים להשפעות השליליות של הטכנולוגיה ולתופעות הלוואי שלה, הם עדיין מצויים תחת רודנותו של עקרון אי הוודאות, שיאפיל על יכולתנו לשלוט בטכנולוגיות שלנו (בזמן הקרוב וגם בעתיד הרחוק יותר). למעשה, ההתבססות שלנו על טכנולוגיה, כמו על שאר הדברים בקיום, היא הסתברותית במקרה הטוב ואופטימית באופן חולני במקרה הרע. כמו בכל דבר, עדיף לשאוף לרציונליות ולשימוש זהיר ויעיל בטכנולוגיה, תוך כדי למידה מתמדת מלקחי העבר ולדאוג תמיד שתהייה לנו "תוכנית מגירה" שתסייע לנו להיפתר ממנה כאשר היא יוצאת מכלל שימוש או שהיא הופכת לבעייתית. הצעתי האחרונה היא להגביל את השימוש ההמוני בטכנולוגיה, אם כי זו דורשת מעבר מנטלי חד מהנחות ליברליות להנחות שמרניות (או אם תרצו – מזילות לאחריות), והיא כרוכה במאבקים רבים ובתהפוכות אידאולוגיות. איני חושב שהקרקע למהפך שכזה עוד קיימת. לעניות דעתי, ראוי שזה יקרה בעתיד הקרוב.

:קטגוריותUncategorized