ראשי > Uncategorized > המחיר הכלכלי של ההמוניות הליברלית

המחיר הכלכלי של ההמוניות הליברלית

המהפכה התעשייתית והקפיטליזם יצרו מציאות כלכלית חדשה. מציאות שהעשירה את העולם. אם לפני אדם סמית' ודיוויד יום, נהוג היה לחשוב כי אין דרך להפיק הון או עושר לבד מכיבושים אימפריאליסטיים, במסגרת מרקנטליסטית פשוטה שייבאה סחורות מהקולוניות לאירופה המפוארת, שם הן הגיעו לידיהם של בעלי מלאכה חרוצים ומצאו דרכם לבתיהם של אמידי החברה בדרך-כלל – בימינו, לא רק שעברנו את המצב שבו סוחרים אך ורק בכסף או בדברים מוחשיים, אלא בספקולציות – איגרות חוב, מניות, קרנות השתלמות וכו'. במקביל לתהליך הכלכלי החל תהליך אידאולוגי שהשתרש בתודעתם של בני המערב: בני אדם הינם אטומים. יחידות פרטיות בעלות אוטונומיה המגשימות את רצונותיהם האנוכיים תוך כדי הימנעות מפגיעה באחרים. אכן, החברה המודרנית מקדשת את הפרט ומכירה באנוכיותו וברצונותיו הפרטיים, מתייחסת אליהם בסלחנות, מתוך הסכמה על כך שהפרט נמצא מחוץ לחוקיות סיבתית ויכול להתנהל בצורה רציונלית – ומאגדת אנשים יחדיו למען מטרה סותרת: אחדות (או שמירה על עקרונות אתיים) למען אנוכיות קיצונית. במאה ה-20 הפילוסופיה האינדיבידואלית-אגליטרית שקידם הליברליזם (כלכלי / חברתי) הפכה למודל חיים שגרתי במערב: האדם הפרטי יכול להגשים את מטרותיו, מקבל אוטונומיה א-אפריורי כדי לעשות כן, והאמצעי שמקדם אותו בסולם הדרגות ונותן לו מרחב פעולה ושליטה רחבה יותר בנעשה סביבו הוא הכסף. בזכות הפעילות הכלכלית המואצת, שמתאפשרת בזכות החירות שניתנה לאדם – נוצר עושר. אך זה לא מספיק. התאוריה הכלכלית הליברלית של ימינו, מודעת לכך שחייבים להיטיב עם העובדים, על מנת להתייעל כלכלית. הם הרי בני אדם, על כל המשתמע מכך. משום כך, ההון שיוצרות מדינות במסגרת ה'מדיניות הפיסקלית' שלהן – היא בדרך כלל מדיניות שאפשר לכנות "מסה ופזר". בתאוריה הסוציאליסטית, מכנים זאת "Redistribution of Wealth”. לחלוקת המשאבים השוויונית יש גיבוי מוסרי וכלכלי: מחד, מצמצמים ושואפים לצמצם פערי מעמדות בין בני אדם, כחלק מהאמונה בחירות האדם, כבודו ויחודיותו (בלעז: Sugar, Spice and Everything Nice). כמו כן, התאוריה הקפיטליסטית של ימינו מקבלת את העובדה שיש להתייחס לבני אדם באופן רגיש ומתחשב יותר. בכך, השילוב בין מדיניות רווחה ליברלית וליברליזם כלכלי, עונים על הרצון ההמוני של בני האדם לקבל עוד 'זכויות' ובכך עוד 'חירות' וחופש. אף על פי כן, המדיניות הליברלית הזו מבוססת על הנחות שגויות. העיקרית שבהן, היא הנחת השיוויון, המכילה בדרך כזו או אחרת את השארים של המשטח החלק (אמונה מופרזת בחינוך למשל. יורחב על כך בהמשך). ההנחה השגויה השנייה היא ההפרדה מלאכותית בין תחומי החיים: "כלכלה", "חברה" ו"תרבות". למרות שנדמה שהן אינטגרטיביות, הן אינן כך – לא בהתנהלות הממשלתית וכמובן – לא במנטליות של ההמונים. באקדמיה – כאשר קושרים אותן יחדיו, נופלים שוב לשאולות השיוויון והמשטח החלק ומקדמים גישות ואידאולוגיות אולטרה-ליברליות וסופר-סוציאליסטיות (“שמאלנות”).

אם כך, היום, ה'דבר הנכון ביותר לעשות' הוא להעניק זכויות לכולם ולפזר הרבה כסף כדי שהאזרח ה'פשוט' יוכל לחיות את חייו ו"לא רק להתקיים". אף אחד, כמובן, לא מספק הצדקות רציונליות לטענה הזו שכולם צריכים לקבל זכויות שוות, או שאם נעשה זאת נרוויח יותר מאשר נפסיד. כולם מקבלים את העובדה הטבעית שהדמוקרטיה הליברלית היא שיטת הממשל הטובה ביותר שניסינו עד כה, בעיקר משום שהיא ליברלית (ומשום מה ליברליזם חברתי נתפס כשיטת המוסר היחידה ביקום) דואגת שהפרט יבוא על סיפוקו. האם מישהו תהה פעם מה מסתתר מאחורי הדרישות ה'ההגיוניות' הללו של ההמון, דרישות נראות מובנות מאליהן היום? מה מסתתר מאחורי האידאולוגיה והדוגמה המודרנית? לבד, כמובן, מהרצון של האדם לקבל 'קצת יותר חופש' ויכולת להחליט על חייו, אנשים רוצים עוד חירויות וזכויות (בין אם ע"י חוקים או חלוקת כספים) ויותר 'שיוויון', משום שהם רוצים פוליסת ביטוח. זכויות מבטיחות שבמקרה והם ינהלו אורח חיים טיפשי ויסבלו באופן רפיטטיבי מההשלכות, יהיה מי שידאג להם. גם אם ההמון שונא את הממשל וחושב שהוא מושחת, ההמון צריך, רוצה וזקוק שיהיה גוף ממוסד, מבנה רשמי "מתומשל" על כל המשתמע מכך: פרלמנטרי, אלקטוריאלי (שניתן להחליפו), מאורגן, לא מושחת. אם אינו טוב מספיק – יוחלף הוא ע”י העם, ויורכב מאנשים אחרים או שיטות שונות. באופן טבעי לחלוטין, הליברליזם הוא לא אנטי-ממסדי. הליברליזם הוא תופעה המונית ופופוליסטית (אולי שווה ערך רק לנצרות במובן הזה). הממשל, בתור גוף חזק שיכול לאכוף חוקים, לקדם נושאים ולייצג את הציבור עצמו – הוא הבייביסיטר העילאי של החברה. ככל שאתה יותר ליברלי (כלומר, מאמין יותר בשיוויון ובנגזרותיו – או “שמאלני”), כך עולה הסיכוי שתאמין בממשל (“מולאם") שדואג לרווחת האזרחים, תקדם נושאים חברתיים, צמצום פערים ותשאף לבתק ולהשמיד הבדלים "מלאכותיים" בין בני אדם. זה הכרחי בעולם קוסמופוליטי שבו יש דעות רבות ושאיפות מגוונות, עולם שעדיין שרוי באי שיוויון וחוסר צדק, ואם לא, המצב עלול להתפוצץ:

"ב־2008 גילו גוטליב והחוקרים תופעה מדהימה: החברה הישראלית נחלקה לשני מעמדות בלבד מעמד נמוך ומעמד גבוה. במילים אחרות, מעמד הביניים הישראלי פשוט נעלם.

"המשמעות היא שהקיטוב בחברה הישראלית גדל", אומר גוטליב, "מעמד הביניים למעשה התפזר ונעלם: חלק ירדו למעמד הנמוך וחלק הצטרפו למעמד הגבוה. באופן כללי, העשירים הפכו להיות קבוצה גדולה יותר מבעבר, וכיום אין מעמד ביניים מובהק. יש מעמד בינוני־נמוך, שמזדהה יותר עם העניים, ומעמד בינוני־גבוה, שמזדהה יותר עם העשירים. עיקר אנשי המעמד הבינוני־גבוה מרוכזים סביב הכנסה של עשרת אלפים שקל נטו בחודש לנפש".

המשמעות של היעלמות מעמד הביניים היא אדירה. "ככל שבחברה ישנם יותר מעמדות כך היא יציבה יותר, כי יש פחות ניכור וקיטוב", מסביר גוטליב. "שאלת הקיטוב חשובה כשרוצים להבין אם חברה יציבה או שמא היא עומדת להתפרץ. כיוון שהמחקר בנושא נמצא בחיתוליו, הכלכלנים אינם יודעים בעצם לנבא אם אנחנו בחברה יציבה או לא.

כאן נכנס לתמונה אלמנט חמקמק: העתיד. המחקר של גוטליב ושותפיו נגמר ב־2008. אין בנמצא נתונים חדשים, שיכולים להעיד אם מעמד הביניים אכן נעלם לחלוטין או שמא בצבץ בחזרה. "לדעתי אנחנו מתקרבים לנקודת רתיחה", אומר גוטליב, "זה קצת כמו בארצות הברית ב־2007. הם עמדו על סף תהום והיה איזה נוריאל רוביני אחד שאמר שזה יתפוצץ להם בפנים אבל איש לא שם לב אליו. אני אמנם לא משווה את עצמי לרוביני, אבל עקב האכילס של המדיניות הישראלית הוא מצב העוני והאי־שוויון, שהם בכי רע. הממשלה חייבת לתת לזה קדימות. בין מיליארד ל־2 מיליארד שקל מינימום, ואפשר גם לפרוס את הסכומים האלה.

מה יעשו עם הכסף הזה?"למשל, לחזק בחזרה את ביטוח האבטלה, שנמצא כיום במצב לא טוב. כי אם נמשיך ככה, אין לדעת מה יקרה. עשר שנים קדימה, אם המגמה תימשך, איפשהו זה יתפוצץ."

~ כלכליסט: "מעמד הביניים הישראלי התפזר ונעלם".

כל חברה בעולם מורכבת מרוב של אנשים שאינם חכמים, משכילים או שקולים במיוחד. החברה המודרנית ניחנת בתכונה נוספת: קיום ללא מסגרת מאחדת או קהילה שנותנת להם כיוון ותפקיד מוגדר ומקדשת את ההיררכיה הזו; כלומר הקיום וההוויה המודרנית היא אנוכית, מתוקף התפיסה שרואה בפרט מרכז העולם. בעולם אידאלי, עולם שבו בני אדם הם 'טוב טהור', שקולים ונבונים, לא מושפעים לרעה ויודעים לברור בין טוב ורע ואינם מתעצבים עפ"י הגנטיקה (בחלק מהמקרים), אולי ההתמקדות הזו של החברה בפרט הייתה מניבה לסוג של אוטופיה. במציאות כפי שהיא ידועה לנו היום – זה פשוט לא כך. הפרט נוהג בנטאיות חסרת תקדים לטובת עצמו ופיתח נרקיסיזם וסוליפסיזם. ההסבר הסיבתי הסביר ביותר לבעיות כמו זו שתוארה בכתבה היא פשוטה: אנשים פשוט לא מוכנים להודות באשמה, הם גדלים בעולם שמהלל קורבניות ותקינות פוליטית, דיכוי, קיפוח ותסכול נפשי שנובע רוב הזמן מחסך חומרי, הנוצר מתוך מערכת ארוכת שנים של דיכוי מצידם של הגורמים ה"רעים". את ה"אשמה" הם תולים בגורמים חיצוניים, כמעט תמיד. אלה כוונות אגרסיביות, אבל תמיד ה'עם' יסווה את זה ברטוריקה קורבנית: הם הצד הפסיבי והמנוצל (הצדקה מוסרית-רגשית). אלה תמיד ה'תאגידים', ה'טייקונים', הממשלה ואנשים 'רעים' אחרים החיצוניים לאדם הרגיל והעממי, שגורמים לו להיות 'נחות' יותר, שכן, זה לא הגיוני שהוא ימצא במצב 'רע' אם הוא 'שווה' לבן אדם אחר (סתירה). לכן, כשהוא רואה מגזר X נאבק לקבל את מה שמגיע לו או נלחם באיזושהי עוולת, הוא יזדהה. הם רוצים עוד חופש ו'פוליסות ביטוח' למיניהן. זה לא חוסר היכולת שלו לקבל החלטות נכונות, לגדל את ילדיו ולחנכם, "לשמור קצת כסף ליום גשום”, לסגור את הארנק, לא לקנות עוד רכב ולהגדיל את הוצאות הדלק, לא לקנות מסך פלזמה חדשה או אייפון או טלפון נייד לכל המשפחה ולא להתפרע כשיש מבצע באיזושהי חנות מותגים אפופת הילה. לא לבזבז משכנתה על דירה שאין המצב מותיר לרוכשה, לא לבזבז כסף על אירועים משפחתיים ראוותניים, הוצאות מים מוגזמות, מסעדות, מועדונים, בתי קפה ועוד. כל אלה חסרי כל משמעות, ככל הנראה. למה? כי התשובה לבעיותיו של העם היא אחת: זו הממשלה שלא עוזרת להם להתרומם, גונבת מהם ולא מזרימה להם כספים (האם מיותר לציין שהממשלה הזו נבחרה ע"י הציבור עצמו, בבחירות דמוקרטיות?). ברגע שמישהו לא מסכים עם דעתו של האספסוף בנוגע ל'הסדרי המוסר' של העולם – הם תוקפים, ויש להם כוח להפיל משטרים מושחתים, להחליט מי יהיה המנהיג הבא ומה יהיה הרכב הפרלמנט.

היעלמותו של מעמד הביניים היא חלק מבעיה גדולה יותר, חלק מהדיאלקטיקה שמלווה את האנושות משחר הציוויליזציה או החברה האגררית, הדיאלקטיקה בין ה"אריסטוקרטיה הטבעית" לבין ה"אידיוקרטיה הטבעית", שברבות השנים התעדנה והתחסנה, אך היא עדיין לא יכולה לשאוף ליותר מבינוניות (מסיבות ביולוגיות). מעמד הביניים והמעמד הנמוך הוא בדרך כלל, אם כי לא באופן מוחלט (מי מדבר על וודאות מוחלטת בימינו?), הביטוי המובהק ביותר של הביולוגיה. המעמדות הללו מורכבים מפרטים שנבערותם, אנוכיותם והרדיפה אחר תענוגות, תהפוך במהרה לפיצוץ חברתי הכולל מרדף אחר ה'פושעים' האליטיסטיים, עם קילשונים ולפידים, כפי שצוין בכתבה. מאידך, הכתבה לא מציינת מה קורה לחברות שלוקחות צעד אחד קדימה את השאיפה לשיוויון או 'הוגנות' ו'רווחה' סוציו-אקונומית / מוסרית, כמו למשל המדינות שחברות באיגוד האירופאי:

לפני המשבר הכלכלי אירופה נהנתה ממדיניות רווחה נרחבת ונדיבה, ביטוחי בריאות, גם שעות התעסוקה וגיל הפנסיה היו נוחים במיוחד. סוציאליזם במיטבו. מה שהתפתח כתוצאה מכך היא תרבות פרזיטיאלית של אנשים שלא מוכנים לעבוד יותר מדיי תוך כדי החדרה של אוכלוסיות נחשלות (מהגרים) במסגרת רב-תרבותית, מה שהתבטא היטב באחוזי האבטלה הגבוהים של המדינות בעלות מדיניות הרווחה הגדולה ביותר.

המשמעות של הגישה הסוציאליסטית: יותר כסף מבוזבז ומחולק בין פרטיה של החברה -בין אם הם 'חלשים', 'מובטלים' או 'עניים' או לא, מה שמצמצם את הפערים הסוציו-אקונומיים ונותן 'הרגשת שיוויון', אבל פחות כסף נכנס לקופות המדינה. משום כך, החובות הממשלתיים גדלו כ"כ, שלא היה ניתן יותר לקיים מערכת סוציאליסטית ואירופה נפלה למשבר בשנת 2010, ממנו היא לא התאוששה (לצד הערכות מעורפלות בנוגע לגודל החובות, יש כאלה שטוענים שאירופה תתקשה ואולי גם לא תתאושש מהמצב אליו היא נקלעה).

אירופה עצמה נפלה למשבר כלכלי עולמי, שמתחיל או קורה באופן סימולטני – עם ההתנהלות הכלכלית של ארה"ב. על פניו, נראה שאולי "שכח" קצת מבחינה תקשורתית, אך הוא עדיין קיים. הממשל האמריקאי לא יודע איך להתמודד עם המצב הכלכלי. נוסף על כך – לנשיא אובמה יש תכניות פוליטיות נרחבות – והוא החליט, במהלך פופוליסטי שאמור לרצות את ההמונים ולשים סוף לסוגיה מתמשכת עליה המחנה הדמוקרטי הקיז דם מול הרפובליקנים. הוא החליט לחלק להמונים ביטוח בריאות. בכך הוא ממשיך את מדיניות ה"מיסוי והבזבוז" שמאפיינת ממשלות יותר סוציאל-דמוקרטיות – או ליברליות יותר. כבר היום, שני שליש מהתקציב של ארה"ב מושקע ומנותב למה שמכונה Entitlement Spending. הכוונה היא לתכניות המעניקות 'חופש', 'זכויות', ו'רווחה'. אלה ההשקעות הישירות באזרח:

ככל שמבזבזים יותר על האדם הפרטי, כך קופות המדינה מדלדלות והחובות הלאומיים גדלים. לתת לאדם שאינו שקול ואינו החלטי במעשיו, לקבל עוד כוח, חינוך כסף וזכויות – משמע, להוביל את החברה לשאולות ולגרום ל'שיוויון' הכלכלי להפוך לאי-שיוויון. באופן טבעי, אנשים ירצו שיותר כסף יבוזבז על רווחתם, אבל לכל ההוצאות הללו במערב אין כיסוי. רוב האנשים ידחו את הטענות הללו, ויחזרו שוב לדבר על בעלי ההון והקפיטליסטים הרשעים שגונבים להם את הכסף. הטענה הזו חלקית בלבד בתקינותה משום שהיא סימפטומטית ומתייחסת לתוצאות בלבד ולא לגורמים שהביאו להן. השרשרת הסיבתית הנכונה היא פשוטה: הניסיון להשוות בין כל האנשים בחברה ולפזר הון במטרה לסגור פערים סוציו-אקונומיים, יצרה אליטה חדשה של קפיטליסטים שעלו מתוך העם ובזכות הליברליזם וכלכלת השוק החופשי. למרות זאת, הצד של ההמון במשחק ה"תאגידי" הוא יותר חשוב מהפעולות של בעלי ההון עצמם, משום שבעלי ההון והחברות הפרטיות אינן נמצאות בוואקום – הן עונות ונותנות פתרונות לציבור הצרכנים והמשתתפים בכלכלה. ברקע הצמיחה הקפיטליסטית – ישנה מגמה של ליברליזציה, חלוקת הון ואוטונומיה גדולה יותר לאזרח הפשוט, שמנציח מגמה אנושית פשוטה: האדם במעמד הנמוך רוצה להגיע למעמד הבינוני, זה במעמד הבינוני שואף להשוות עצמו לאמידי החברה – ואילו אמידי החברה שואפים לשמור על סטטוס קוו. אם הדיאלקטיקה המשולשת הזו נמשכת – נוצר מצב של חוסר יציבות כללית. פיזור ההון והבזבוז של הממשל על שיפור תנאי המחיה ואיכות החיים של התושבים הוביל את החברה למצב בה יש יותר מדיי פוחזים ובעלי תבונה להם האמצעים חומריים והכלכליים ליהנות מהחיים, תוך כדי התנערות מאחריות, הבנה והשלכות, אפילו במצב כלכלי רגיש. בעלי ההון מנצלים את הבזבוז של ההמונים כדי להתעשר . הם מסתמכים על עקרון הבא: חוסר שיקול הדעת הביולוגי של רבים מה'צרכנים' בקרב מה שנחשב ל'עם' לא נחון ביכולת לברור בין האגו, הצורך בנוחות,מעמד חברתי, רווחה ונהנתנות לבין המעלה להבין מהו כורח ומהי מציאות.כדי לקיים את המערכות הפיננסיות שלהם ולהוסיף להרוויח, בעלי ההון גובים יותר כסף מהציבור ומתעלים אותו לצורכיהם האנוכיים – ובכך, מרדדים ומעלימים את מעמד הביניים. אנשים ממעמד הביניים כמובן רוצים להשתוות לאותם בעלי הון מבחינת הכנסות או לפחות מבחינת הגישה וה'חופש' למותרות או 'לחיים בכבוד' (מה שזה לא אומר) – ולכן נותנים חשיבות רבה להצדקות הקורבניות: "מישהו גנב לי ועשק אותי" והופכים את זה לגורם הראשי ולא לחוליה מקשרת בשרשרת סיבתית, כאשר ההתנהלות והאינטראקציה בין הצדדים הפועלים היא לא חד סיטרית: רוב האנשים מנסים להצדיק את ההתנהלות הטיפשית שלהם, רוצים שמישהו ינקה אחריהם את הגלגלים באורווה ואחר כך טוענים שהם 'מרומים'. למעשה, הפסיכולוגיה האנוכית של ההמון יוצרת סוג אחר של שיוויון – שיוויון באביונות ובדלות. שיוויון שמאפיין מדינות עולם שלישי שבה כולם סובלים מחוסר כשרון, תבונה, מוטיבציה ויכולת.

לפיכך, ניתן לנסח כאן טענה פשוטה: אם אנחנו מבינים שרוב האנשים אינם חושבים על השלכות (או אינם מסוגלים) של מעשיהם ברמה הכללית, ומחליטים לנצל את החופש שלהם לבחור מה לעשות בחייהם הפרטיים, תוך כדי דרישה מתמדת לקבל עוד חופש וזכויות, אנחנו נבין שבסופו של דבר המערכת הכלכלית-חברתית של המדינה שמקיימת אותם נחלשת: היא מספקת שירותים, זכויות ומבזבזת משאבים על אוכלוסיה בינונית ונהנתנית. בהתחלה, נראה שיש הצלחה בכל תחומי החיים. השיוויון מביא, כביכול, לשגשוג. במהרה, המדינה שמקיימת את הרצונות ההמוניים לנוחות ולאיכות חיים, לא יכולה לכסות את הוצאותיה ומשום כך המערכת הכלכלית-חברתית חווה חוסר יציבות. נוסף על כך, המדינה הזו משתפת פעולה עם אליטה קפיטליסטית, שהפכה לכזו משום שנתנו לה את החופש והחירות לנצל את ההמונים. ההמונים, מצידם, יותר משמחים מלשתף פעולה עם ה'אשראי' הנוח שנותנים להם בעלי ההון. אם כך, התובנה העיקרית תהיה: השאיפה לשיוויון הובילה לאי שיוויון. כשלא מבינים יחסי סיבה ותוצאה במציאות אובייקטיבית, ומתעלמים או שלא מכירים ולא משתמשים בעובדות חיוניות, מגיעים למצב שנוגד כל שאיפה ראשונית. מערכות שוויוניות או כאלה ששואפות לשיוויון הן מסורבלות ולא יעילות; יותר מדיי דעות, יותר מדיי זכויות ואדפטציה נמוכה שנובעת מתעדוף שגוי או היעדר של תעדוף היררכי גורם להתמצקותם והתעצמותם של שחיתות, אנוכיות, עוני, פערי מעמדות וקריסה. העולם המודרני לא שיכך וביטל אנוכיות או שחיתות, הוא ליטש ושיבח אותם –והפכם לאומנות המונית, שבה האדם הפשוט ממעמד הביניים, לרוב אינו חכם, בעל כשרון, ידע, השכלה או יכולת להתרומם מעל הבינוניות והממוצעות שלו – יכריז הכנות כי אינו אשם בדבר. הפסיכולוגיה של ההמון יכולה גם להיראות כתופעה קלינית ומגפה של סינדרום פסיבי-אגרסיבי: רוב האנשים עלולים להסתיר כוונות אגרסיביות (“אני רוצה להרוויח") באמצעות אמתלות פסיביות (“לכן אני אגיד שאתה מרמה אותי כל הזמן").

הערת שוליים:

התרסקות כלכלית לא צריכה להדרדר להאשמות מוסריות ואין טעם להתעכב על כך. במקום זאת, צריך להבין מה גורם לה ואיך מוצאים את האיזון הנכון בין הגורמים הסותרים. לדעתי, הדיאלקטיקה בין "המונים" ל"עשירון עליון", "בעלי הון", "עשירים", "בעלי משכורת של 10,000 ומעלה" וכו', היא מקור הבעיה. היא לא הולכת להיפתר במאות השנים ואולי אלפי השנים הקרובות. משום שמקור הדיאלקטיקה הוא גנטי ותורשתי: יש אנשים חכמים, מוכשרים, שקולים ורציונליים יותר – ויש אנשים שאינם. זו תשובתי לאלה שיציעו שהפתרון הוא מרקסיזם או קומוניזם. אין צורך או טעם, ואין בסיס עובדתי (ומשום כך, "התאוריה" תכשל) לעבור ממערכת דיאלקטית מעמדית וסטרטיפיקטיבית למערכת אגליטרית קיצונית. זה נון סקוויטור.

:קטגוריותUncategorized
  1. דצמבר 28, 2011 בשעה 6:29 pm

    היי,
    אני מוכרח לומר שה"ליברליזם" שאתה מדבר עליו הוא ישות קצת זרה לי. זה מרגיש כאילו מיזגת שתי אסכולות נפרדות, ולמעשה גם עוינות, לכדי השקפה אחת. מצד אחד אתה מתייחס לליברליזם במובנו האמריקאי בן זמננו (הפרוגרסיבי), למשל כשאתה כותב " המדיניות הליברלית הזו מבוססת על הנחות שגויות. העיקרית שבהן, היא הנחת השיוויון, המכילה בדרך כזו או אחרת את השארים של המשטח החלק (אמונה מופרזת בחינוך למשל. יורחב על כך בהמשך)." או "ככל שאתה יותר ליברלי (כלומר, מאמין יותר בשיוויון ובנגזרותיו – או “שמאלני”), כך עולה הסיכוי שתאמין בממשל (“מולאם") שדואג לרווחת האזרחים, תקדם נושאים חברתיים, צמצום פערים ותשאף לבתק ולהשמיד הבדלים "מלאכותיים" בין בני אדם, " ומצד שני אתה מתייחס אליו במובנו הקלאסי (שידוע כיום כליברטריאניזם), למשל כשאתה כותב "מקביל לתהליך הכלכלי החל תהליך אידאולוגי שהשתרש בתודעתם של בני המערב: בני אדם הינם אטומים. יחידות פרטיות בעלות אוטונומיה המגשימות את רצונותיהם האנוכיים תוך כדי הימנעות מפגיעה באחרים." זה חוזר על עצמו בכמה פוסטים שקראתי כאן.

    למעשה אתה גם כותב את זה במפורש כשאתה משתמש בביטויים כמו "הפילוסופיה האינדיבידואלית-אגליטרית שקידם הליברליזם". אני לא מכיר שילוב כזה. אינדיווידואליסטים הם אויבהם הרעיוניים של האגליטריאנים. הראשונים חותרים למקסום החירות, האחרונים למקסום השוויון, הראשונים דורשים זכויות שליליות, האחרונים דורשים זכויות חיוביות, הראשונים הם קפיטליסטים, האחרונים סוציאליסטים, הראשונים מכירים באחריות אישית, האחרונים בפטרנליזם. בקיצור, מה שאני שואל זה, מהו המקור הפילוסופי (שמות/כתבים) של העמדה האנדיווידואליסטית-אגליטארית שאתה מדבר עליה ואיך הוא מסוגל להצדיק בעת ובעונה אחת את החתירה לשני כיוונים כה מנוגדים?

    • דצמבר 30, 2011 בשעה 9:13 pm

      א. המקור הפילוסופי הוא האתר Amerika.org ותובנותיי האישיות.
      ב. אני טוען שבימינו, הליברליזם הוא לא רק אידאולוגיה, אלא גישה לחיים, נקודת מוצא חברתית (או מקפצת סטטוס חברתי) ומצב תודעתי המוני ופופולרי. במסגרת התודעתית הזו, מה שקורה בפועל הוא מצב בו רוב אנשי המערב מנסים להנות או נוהגים כאילו שחירות ושיוויון יכולים להתקיים בו זמנית וללא סחר חליפין ערכי וכלכלי כלשהו ביניהם. כל זאת תוך כדי שחלק גדול מהאנשים אינם מודעים לעניין, מתעלמים ממנו, סופגים אותו ללא ביקורת ואילו אחרים משתמשים במצב זה למינוף אינטרסים אישיים. מדובר כאן על אנשים בדרגים הבכירים בפוליטיקה והאקדמיה, כלב השמירה הדמוקרטי שנוטה ללקות בכלבת (הלוא היא התקשורת) ואף 'אזרחים מהשורה' שרוצים להיראות נחמדים, טובים ומוסריים בעיני אחרים תוך כדי שהם משתמשים בקלישאות, סיסמאות ואמרות-מתק שאמורות לשדרג את מעמדם החברתי.
      הליברליזם הזה, שמתקיים באופן המוני מחוץ לדיונים קדחתניים של הוגים סוציאליסטיים (ליברלים בשמאל) או אולטרה-קפיטליסטיים (ליברלים ב'ימין' / פוסט-פיאודליסטים) שואב את אבסורדיותו מהסיסמא הצרפתית הישנה: Liberté, égalité, fraternité.
      ג. הליברליזם הכלכלי / קלאסי / אינדיבידואליסטי, או מה שהיום מכנים ליברטריאניזם, הוא – לראותי, גישה דרוויניסטית ומריטוקרטית, פוסט-פיאודלית, שיכולה לדרוס בקלות את מי שאינו חזק ואמיד. מה שמנסים במערב לעשות זה לבלום אותו. הליברליזם הזה לא יכול לשרוד בעולם שבו גם ה égalité ולא רק ה Liberté הוא חלק מהותי מההוויה המערבית.
      ד. כדי שיהיה לכולם חופש, מניחים מראש שבני אדם נולדו שווים או צריכים להיות שווים כמה שניתן (השיוויון הפסיכולוגי / פילוסופי הוא הבסיס לחירות). ברגע שיש שיוויון וחירות – מתקיים פלורליזם (בקרקע דמוקרטית). ברגע שכל הדברים הללו מתגשמים, מה שקורה בסופו של דבר הוא מתן כוח / חוקיות לפלבאיות: התנהלות התנהגותית חסר אחריות, סוליפסיסטית ונרקיסיסטית של בני אדם שמאמינים שהם שווי זכויות ובכך גם חירויות רק משום ששפר עליהם מזלם והם נולדו אנושיים.

      היות שמה שאני מכנה ליברליזם הוא לא יותר מאשר יישות פרדוקסלית א-ריאליסטית, העולם עומד בפני קריסה.

  2. ינואר 2, 2012 בשעה 1:15 pm

    אוקיי, סעיף ב' הבהיר לי למה התכוונת. קח בחשבון שהפוסט עצמו, ובכלל הבלוג, נותן את הרושם שהגישה הבלתי אפשרית, שמתעלמת מהפרדוקסאליות המובנית בנסיון לקדם חירות ושוויון בד בבד, היא גישה שיש לה בסיס פילוסופי תיאורטי כלשהו. אולי כדאי להדגיש שטענותיך תקפות ל"תרבות ליברלית" כלשהי, ולא ביחס לעמדה אנליטית.

    אגב, אני חולק עליך לגבי הטענה שהליברטריאניזם ידרוס בקלות את מי שאינו חזק ואמיד, למעשה אני מוצא שהמקור היחיד לטענה הזו היא מיסקונספציה שמקורה באותה תרבות ליברלית שאתה תוקף, ולא טיעונים או ממצאים.

    בלוג מעניין יש לך.

    • ינואר 11, 2012 בשעה 11:47 pm

      לגביי הפסקה השנייה שלך: בדיוק בנקודה זו הליברליזם ה'סוציאליסטי' (החברתי) והליברליזם הקלאסי נפגשים. כי ברור שליברטריאניזם או ליברליזם טהור (או מה שהיום כולם מכנים "קפיטליזם חזירי") מיטיב עם העם בעזרת הפחתת מיסים, שוק חופשי שיוצר ירידת מחירים, שוק שמאפשר יצירת מקומות עבודה, חלחול של ההון הספקולטיבי כלפי מטה ומתן פתרונות שונים לחברה. בדיוק בגלל זה אני מאמין שהקו בין ליברליזם סוציאליסטי (חברתי) וליברטריאניזם הוא לא עבה ומגודר כמו שחושבים. בדיוק בגלל זה רוב האנשים מתנהגים כאילו הוא לא קיים.

      בדיוק בגלל זה, ידידי, אני מתנגד לשתי הגרסאות. בין אם מישהו מוכן להודות בכך או לא, שתיהן משיגות תוצאות דומות: פלבאיות. הליברל-אגליטריים משיגים את זה כשהם מחלים אפליות מתקנות ומרקסיזם תרבותי על החברה ("כל בני האדם שווים") והליברטריאנים / קפיטליסטים – משיגים את זה כשהם מנסים ליצור את גן העדן הפיננסי והשוק החופשי. אמנם הליברטריאניזם / קפיטליזם הוא גישה עדיפה מבין השניים, משום שבבסיסו, הוא מאפשר למוכשרים ולחזקים לצמוח ולתרום לחברה – אך אין לו מנגנוני מנע ולא יכולים להיות מנגנוני מנע; הוא מונע ע"י האמונה בהמוני.

      הליברליזם היחיד שאני מקבל הוא ליברליזם אריסטוקרטי, מהסוג שהיה קיים ברנסנס.

  3. ינואר 15, 2012 בשעה 10:35 pm

    כשאתה כותב "מנגנוני מנע", למה אתה בדיוק מתכוון? מה צריך למנוע? אני מבין שאתה לא מעריץ של הפלבאיות, אבל אני מעוניין לשמוע דוגמאות קונקרטיות לדברים שיקרו בחברה ליברטריאנית שאתה רואה בהם שיקוץ.

    • ינואר 18, 2012 בשעה 9:29 am

      א. הבלוג כולו עוסק בנושא עליו שאלת. אתה מוזמן לעיין בפוסטים כמו "ריאליזם…" (חלקים 1 ו-2). למען האמת, גם בפוסט הנוכחי יש דוגמאות.
      ב. בוא נאמר דבר כזה: ליברטריאניזם, לראותי, היא פילוסופיה שנחלקת לשתי גישות. פיאודליסטית ופלבאית. הגישה הפיאודליסטית היא גישה שתאפשר חופש מסחרי רק לאנשים מסויימים. הגישה הזו היא גישה מוגבלת מסיבות פוליטו-דמוגרפיות: אתה לא יכול גם לנצל את ההמונים וגם לצפות שהם ישבו בשקט. מה שקורה הוא מרי מהפכני. עם המרי הזה, נעשה 'מחטף' פילוסופי ופרקטי: ליברטריאניזם לא מוגבל רק לאנשים מסויימים, אלא הוא משרת את כלל החברה ונותן להמונים את היכולת לקבל החלטות מרחיקות לכת על חייהם הפרטיים (בנקודה הזו, ליברטריאניזם ו'ליברליזם' חברתי (=שיוויון) חופפים ומשיקים זה לזה). משום שרוב האנשים אינם מוכשרים מספיק אנליטית ואפילו לא משתדלים להתנהל בצורה רציונלית (בין אם כלכלית, פוליטית או כל דבר אחר) והחברה בה אנו חיים היא מרשתת-אירועים השלכתית, החלוטת שגויות של אנשים עולות מחיר רב לחברה, בטווח הארוך.

  1. יוני 8, 2011 בשעה 10:55 am

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: