ראשי > Uncategorized > ביאורים על דמוקרטיה / דמוקרטיה יהודית?

ביאורים על דמוקרטיה / דמוקרטיה יהודית?

בימינו, נוהגים להסכים על כך שדמוקרטיה פרוגרסיבית, נאורה ומלאה חייבת להגשים ולבטא שני עקרונות מרכזיים, כדי שהיא באמת תוכל להיכנס לפנתאון הנאורות המודרני:

1. שיוויוניות פרוגרסיבית (אגליטריות): מתוך הכרה בשיוויון האוניברסלי בין (כל) בני האדם (במובן הטבעי או המוסרי או יחדיו), שהפכה דומיננטית עם עלייתה של התנועה הנאורה והאמונה כי כל בני אדם הינם יצורים רציונליים, המסוגלים לחיות זה עם זה בהרמוניה פלורליסטית וסובלנית ובכך ולגבור על סכסוכים קטנוניים, נולדת המציאות החברתית וההתנהלות הפוליטית של המדינה והציוויליזציה המודרנית במערב: גישה של צמצום פערים, הכרה בזכויות אדם, זכויות אזרח וביזור של הכוח (בניגוד למרכוזו) לכלל חלקי החברה, תוך הכרה בזכויותיהן ובכבודן של כל הקבוצות התרבותיות והאידאולוגיות השונות המתקיימות בחסות הדמוקרטיה וגילוי של סובלנות כלפי כל אדם, יהיו נתיביו הרעיוניים והמעשיים אשר יהיו.
2. אוטונומיה של הפרט: מתוך ההבנה וההכרה בשיוויון בני כל בני האדם, נובעת האמונה וההיסק הלוגי כי לאדם ישנן זכויות מובנות מאליהן, או "זכויות אדם", הבאות לחזק ולאפשר לאדם להנות מחופש אוטונומי ושליטה על חייו, תוך אכיפה של זכויותיו. יכולתו של כל אנוש להביע דעה, להפגין ולקבל יחס הולם ומכבד מסביבתו הן קדושות. השיוויון הפרוגרסיבי אמור להגשים למעשה את מטרת הנאורות: הפרט, מתוך הסכמה אנוכית, הקים ומסר את החברה לידי השלטון, כדי שזה ישרת בחזרה את הפרט, ע"י סובסידיות "חירותיות" שונות – בין אם קנייניות או רוחניות ומוסריות.

כל מי שמעוניין בתמהול  של שני העקרונות הליברליים הללו ואיזושהי זהות קולקטיביסטית או לאומנית, ניצב בפני דילמה רעיונית ופרגמטית. דוגמא לכך היא השאלה האקטואלית "האם ישראל יכולה להיות מדינה יהודית ודמוקרטית?". לכאורה, השאלה המוכרת והפופולרית שעולה בכל מקרה בו יש קונפליקט בין "זהות לאומנית / אתנית" לבין המוסר, האידאולוגיה והמערכת המודרנית הליברל-דמוקרטית, נפתרה. מדינה "יהודית" ו"דמוקרטית" היא למעשה אוקסימורון או סתירה, משום שדמוקרטיה ליברלית לא אמורה לברור או לעשות הבדלים "אתניים", לשוניים או דתיים בכל מה שקשור לאזרחות וזכויות (במשטר נאור אלה ניתנים לכל אדם, מבלי קשר לאזרחותו, במצבים המצריכים התייחסות נאותה מבחינה מוסרית). דמוקרטיה מודרנית במלוא היקפה החוקי היא לא דבר מספק. כדי שדמוקרטיה מודרנית באמת תוכל להיקרא "דמוקרטיה", היא חייבת להיות כזו גם במובן האגליטרי: "מדינת כל אזרחיה".

למרות זאת, השאלה"האם מדינת ישראל יכולה להיות מדינה יהודית ודמוקרטית?", היא פסודו-שאלה ולדעתי אף מקרה מיוחד של כשל הברירה הכוזבת. אני אנסה להסביר מדוע. על בסיס ההסבר והניתוח, אנסה לתת תשובה כנה לשאלה המהותית "האם ישראל יכולה להיות מדינה יהודית ודמוקרטית?". ראשית כל, מדוע זו שאלה מטעה? משום ש"דמוקרטיה" היא לא רק שיטת ממשל מודרנית המבוססת על עקרונות חברתיים-כלכליים ליברליים. דמוקרטיה היא שיטה פוליטית-משטרית, שהחל מ1789 (וקצת לפני כן, כמובן) סופחה ע"י הנאורות בעלת השאיפות האטומיות (אינדיבידואליות) בתור "צעצוע" רעיוני שאותו היא לא משתפת עם אף אחד. ברבות השנים, הדמוקרטיה הפכה (™) למותג בעל זכויות יוצרים בלעדיות, פטנט של הליברליזם והנאורות, ללא אבטיפוס "טהור" או ללא צורה או תבנית הנכונה לאותה דמוקרטיה. בעולמנו, אנו נוהגים לקשר "דמוקרטיה" למונחים הומניסטיים וליברליים כמו זכויות אדם, סובלנות, חירות ואוטונומיה של הפרט. כאן מתחילה הבעיה. נוהגים לדבר על הדמוקרטיה המודרנית מבלי להזכיר את הסיומת (או הקידומת, תלוי בשפה) המילולית-רעיונית שלה, זו שמייחדת אותה והופכת אותה למה שהיא היום, דמוקרטיה-ליברלית.

בספרו "The Problem of Democracy", הפילוסוף הצרפתי אלאן דה בנואה כותב:

"The ‘people’s state,’ which is the genuine democratic state, should therefore not be confused with the liberal state. Democracy is first and foremost a ‘-cracy,’ i.e. a form of power; as such, it implies authority. Liberalism is a doctrine concerned with the limitation of power and based on suspicion of authority. Democracy is a form of government and political action; liberalism, an ideology for the restriction of all government, which devalues politics in such a way as to make it dependent upon economics. Democracy is based on popular sovereignty; liberalism, on the rights of the individual." (עמוד 45)

דמוקרטיה היא צורת שלטון או "צורה פוליטית" העוסק במבנים של כוח וסמכות, שפור גורלה הופקד בידי ריבונות מרבית הציבור, הרשאים לקחת חלק בפעילות הפוליטית. ליברליזם מתמקד בזכויות הפרט ובאוטונומיה של הפרט, כפי שדה בנואה מסביר. דמוקרטיה יכולה להיות "דמוקרטיה אמיתית" גם אם היא לא מתמקדת בזכויות הפרט והאזרח, לא נותנת לכל בני האדם את "זכות ההצבעה" ואת כל מה שנלווה באופן מקביל כמו זכויות. דמוקרטיה יכולה לברור בין תושבים או קבוצות אתניות לפי איזשהו עקרון "היסטורי" או  אקסקולוסיבי אחר. על הנושא הזה דה בנואר מואיל בטובו לבאר במאמר אחר, כשהוא מתייחס לדמוקרטיות העתיקות ובדרכו "מפרק" את רעיון שמאחורי הדמוקרטיה לגורמיו ומסיר כמה אשליות מודרניות:

Wherein does this difference lie?  It would be wrong to assume that it is related to either the “direct” or “indirect” nature of the decision-making process. Each of them has a different concept of man and a different concept of the world, as well as a different vision of social bonds. The democracy of antiquity was communitarian and “holist”; modern democracy is primarily individualist. Ancient democracy defined citizenship by a man's origins, and provided him with the opportunity to participate in the life of the city. Modern democracy organizes atomized individuals into citizens viewed through the prism of abstract egalitarianism. Ancient democracy was based on the idea of organic community; modern democracy, heir to Christianity and the philosophy of the Enlightenment, on the individual. In both cases the meaning of the words “city,” “people,” “nation,” and “liberty” are totally changed.

Democracy Revised: The Ancients and the Moderns

דה בנואה מאתר שתי תכונות עקרוניות באופיין של דמוקרטיות עתיקות:
1. הדמוקרטיה הישנה הייתה קהילתנית / קולקטיביסטית ו"הוליסטית". הפוליס והמבנה המדיני שלה, כמו גם החברה, הם גוף אורגני. רק מתוקף החופש של אותו גוף אורגני, ניתן לתת לכלל האנשים היכולת להשפיע על עתידו.
2. הדמוקרטיה העתיקה הגדירה כי אזרחות וחירות ניתנות לפי מוצאו ומורשתו של אנוש, היא לא מניחה מראש "שיוויון" או "חירות" אוניברסלית וזכויות "טבעיות".

כשמלמדים דמוקרטיה בשיעורי אזרחות, מדברים על השוני בשיטת ההצבעה וההחלטה על מדיניות ה"פוליס" העתיקה לעומת זו המודרנית; בפוליס ההצבעה הייתה מבוצעת באופן ישיר ע"י אזרחים גברים (ללא נשים, עבדים ומי שאינו "בן הפוליס").  זו כמובן לא דמוקרטיה ליברלית, גם משום שהדמוקרטיות היום הן "ייצוגיות" וההליך ההצבעה הוא "עקיף", דהיינו העם בוחר את נציגיו ואלה מנהלים את ענייניו (משתי סיבות עיקריות). נוסף על כך, זו לא דמוקרטיה ליברלית משום שזו לא דמוקרטיה שמדגישה את ערך השיוויון (מוסרי / חוקי ופוליטי) כערך אוניברסלי ואינקלוסיבי, ומשום כך את חירותו וזכויותיו הקיומיות והמובנות מאליהן שיש לכל אדם, מבלי כל קשר למקום הימצאו, מורשתו, לשונו או כל קטגוריה בדלנית אחרת, כך שתהיה לו אוטונומיה פרטית והוא יוכל לנהל בצורה של דיות עצמית ולהגשים עקרון אינדיבידואליסטי – בכל נחלה "נאורה" בעולם. במקום זאת, הדמוקרטיה העתיקה נותנת היכולת והחירות לאזרחיה (מי שנראה כראוי מתוכם) להחליט כיצד יש לנהוג בעניין כזה או אחר, מתוקף מורשתם וייחוסם הלאומי / אתני, וכובלת אותו לפוליס:

In Greek, as well as in Latin, liberty proceeds from someone's origin.  Free man  *(e)leudheros (Greek eleútheros), is primarily he who belongs to a certain “stock” (cf. in Latin the word liberi, “children”).  “To be born of a good stock is to be free,” writes Emile Benveniste, “this is one and the same.

The original meaning of the word “liberty” does not suggest at all “liberation”—in a sense of emancipation from collectivity. Instead, it implies inheritance—which alone confers liberty.  Thus when the Greeks spoke of liberty, they did not have in mind the right to break away from the tutelage of the city or the right to rid themselves of the constraints to which each citizen was bound. Rather, what they had in mind was the right, but also the political capability, guaranteed by law, to participate in the life of the city, to vote in the assembly, to elect magistrates, etc. Liberty did not legitimize secession; instead, it sanctioned its very opposite: the bond which tied the person to his city.  This was not liberty-autonomy, but a liberty-participation; it was not meant to reach beyond the community, but was practised solely in the framework of the polis.  Liberty meant adherence. The “liberty” of an individual without heritage, i.e. of a deracinated individual, was completely devoid of any meaning.

עבור היוונים (וקבוצות עממיות אחרות כמו הסקנדינבים / גרמאנים והרומאים), החופש של האדם נבע מהיותו חבר בפוליס, מה שמהווה ערובה לכך שהינו אדם בעל היסטוריה ומורשת. החירות הפרטית הזו לקחת חלק בחיים הפוליטיים ובהצבעות הפוליטית, הניחו מראש שעל הפוליס להיות חופשית, כלומר – שהקולקטיב או הקהילה המדינית תהיה בריאה, חזקה וחופשית. רק במצב הזה תוכל הפוליס להותיר מזור ולהפוך את התושב לאזרח "בן חורין". כאן מתבטא היטב העקרון האחר של הדמוקרטיה העתיקה, והוא הקהילתנות החברתית ההוליסטית: האחריות של כל פרט בחברה לדאוג לאינטרסים קולקטיביים והיקפיים – טרם הוא דואג לעצמו; ההתמקדות של החברה והפוליס עצמה באינטרסים קולקטיביים. חברות דמוקרטיות עתיקות לא ראו בחברה או בממשל בתור "אסופה" של אינדיבידואלים המתקיימים במרחב אטומי ואוטונומי, שמתוך הסכמה פרטית נתנו לממשלה או לחברים אחרים באותה "אסופה" – היכולת להחליט על חייהם (רעיון שרומם ע"י תנועת הנאורות, דרך האמנה החברתית של הובס ורוסו, או בתאורית הצדק של ג'ון רולס).  אשליה מודרנית נוספת היא לחשוב שאינטרסים קולקטיביים וקהילתניים הם אינם דמוקרטיים באמת או "פחות דמוקרטיים" מאלה המודרניים. ישנם אי אלו אנשים שיאמרו שדמוקרטיה עתיקה היא "קולקטיביסטית" או לא פחות ולא יותר "טוטליטרית". דה בנואה מתייחס לנקודה הזו, באופן מבריק, ומבהיר בפשטות מביכה: אם הדמוקרטיה נולדה באתונה או ביוון, האין זה הגיוני יותר יותר לומר ולחשוב שהמודל הדמוקרטי האתונאי (או האינדו-אירופאי העתיק, באופן ככלי) הוא המודל האותנטי או ה"יותר דמוקרטי"? שטיפת מוח מודרנית גרמה לכולם לחשוב ש"דמוקרטיה אמיתית" היא אך ורק דמוקרטיה ליברלית, בעוד שדמוקרטיה היא  צורת שלטון או משטר, שיכול לשמש לצרכים רבים.

לאור הדברים הללו והסיקור ההיסטורי הפשוט למדיי הזה, ובעזרתו האדיבה של אחד מההוגים המעניינים ביותר במאה ה-21, ניתן לומר באופן פשוט: רעיון של דמוקרטיה יהודית הוא קוהרנטי מבחינה תאורטית. במקום להשתמש בעקרונות ליברליים, אפשר למצוא מספר שילובים אפשריים אחרים שמאפשרים דמוקרטיה יהודית. הרי, דמוקרטיה היא משטר, צורת שלטון המארגנת החלטות פורמליות, מדיניות ונהלים הנוגעים לעתידו של הגוף העושה בה שימוש. בדמוקרטיה אין שום דבר "טבעי" שמגביל אותה אקסקלוסיבית באופן קהילתני. משום כך, יהדות (בתור סממן אתני-לאומי-דתי), יכולה להשתמש בגישות או בתפיסות עתיקות יותר כדי לבסס דמוקרטיה המשועבדת למען אינטרס קולקטיבי וקהילתני של העם היהודי. אם כך, זהו העקרון היהודי דמוקרטי: מתוך האמונה שרק החתירה לאינטרסים קהילתניים תניב תוצאות רצויות, הן מבחינה מוסרית והן בהיבט הפרגמטי של יציבות חברתית ושגשוג, בזכות השמירה על הצביון היהודי, אחדותו ומיקודו של העם היהודי – תוכל באמת להיות ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית (במובן הכי אותנטי של המילה). הבסיס לכל פעולה וזכות תהיה המוצא היהודי של האזרחים.

יהיו מן הבריות שלא יהיו מסופקים מהתשובות הללו. רבים יעלו את זכרונות העבד והקורבן של העם היהודי, וישאפו לשמור על איזושהי אחידות ורציפות רעיונית מוסרית כלפי כל קבוצה או אדם אחר שנרדף או חווה סבל ודיכוי, ממש כמו היהודים לאורך כל ההיסטוריה. אלה הם בדיוק הפחדים והחששות המבתרים נפשו של העם היהודי בזמננו אנו, זוהי האילמות הרגשית החונקת את היהודים של ימינו באשמה מייגעת. מתוך האשמה הזו מבעבעת שאלת הדמוקרטיה היהודית. ללא אימוצן של עקרונות אוניברסליים ליברליים נדמה לעם היהודי הנרדף, הדחוי ומוכה-הסבל, שבהקימו מדינה שמטרתה להיות "אור לגויים" (בהיבט מוסרי והומניסטי), שהוא אינו "רגיש" מספיק ואינו מוסרי מספיק ואף שהוא נותן לגיטימציה לאחרים להתעלל בו ולהצליפו כבעבר. משום כך, היהודי מחוייב ביחס סובלני, אמפתי ורחמני כלפיי עמים אחרים, קבוצות אחרות ובלבד שיהיו הם קורבנות ונרדפים, חלשים יותר ופחות אמידים ממנו, או פרימיטיביים ו'פחות נאורים'. הוא חייב לאבד או לנגוס בדמותו ובזהותו האתנית ולאמץ יותר מודלים אולטרה-חילוניים וקוסמופוליטיים, על בסיס השיוויון האוניברסלי, האוטונומיה של הפרט (אינדיבידואליזם) ואידאל הקדמה או "דמוקרטיה". לאותם הבריות אני אומר: מה שמאבדים או מוכרים הם הערכים של ליברליזם האבסולוטי לא את המנגנון הדמוקרטי.

דמוקרטיה על בסיס יהודי בלעדי, ללא ערכים ליברלים אוניברסליים – היא הצורה היחידה שבה יהודים יכולים לקיים מדינה דמוקרטית. לפיכך, הרי הנוסח המתוקן של שאלת המדינה היהודית הדמוקרטית: "האם ישראל יכולה להיות מדינה יהודית וליברלית?". התשובה לשאלה הזו היא כמובן לא. גם אם התשובה היא "לא" – איני רואה שמה שנובע מהמצב החדש באופן אוטומטי הוא אובדן של "ערכים מוסריים" או, לחילופין, התחרדות וחזרה בתשובה. מבט חטוף וקצר על אמנות זכויות אדם מודרניות וכתביהם של הוגי הנאורות כמו גם רפרוף במקרא מגלים שהרבה מערכי המוסר החילוניים-אוניברסליים של ימינו, מבוססים למעשה על חוקים מוסריים מהתנ"ך. למשל "ואהבת לרעך כמוך", הוא הבסיס הערכי (שהועבר דרך הנצרות) של האידאולוגיה ההומניסטית והליברלית, הדואגות לאדם באשר הוא. הכללים המוסריים האוניברסליים שהתנ"ך הוריש לשאר העולם (דרך האבסולוטיזם של הכנסיה הקתולית), היו  במקור קווים מנחים להתנהגות ראויה של קבוצה אחת, שמוגדרת כ"עם הנבחר"', בינה לבין עצמה. כך אותו "עם נבחר" יהיה "אור לגויים". לגביי שאלת החזרה בתשובה: אפשר לאמץ ערכים מוסריים כלליים שתורמים ליציבות ובריאות החברה היהודית, גם מבלי להיות "חרדים" ולקיים מצוות באופן אדוק. "דרך ארץ קדמה לתורה".  על כל אלה אני אוסיף ואומר, שכל מה שנכתב בפסקה למעלה יכול להיות נכון אם אנחנו יודעים או לכל הפחות הסכמנו על הגדרה תקינה שטענה על השאלה: "מי הוא יהודי?".

הביאור המילולי שנשזר כאן מציע פרספקטיבה חדשה-ישנה על הדמוקרטיה והבנה כי אין צורך לוותר על צביון יהודי כדי שמדינת ישראל תהיה דמוקרטית יותר. אולם, שאלה שמעניינת את כותב המאמר הזה יותר היא "למה דמוקרטיה?" או "למה בכלל צריך דמוקרטיה?". זו השאלה המהותית שצריכה להישאל, נוכח הכוח המילולי והיראה שמעוררת המילה הקדושה "דמוקרטיה", בייחוד כשהכוונה היא לדמוקרטיה ליברלית.

:קטגוריותUncategorized
  1. שלומי איש חזון
    מאי 28, 2011 בשעה 12:02 am

    תודה רבה על המאמר, בהחלט פתר בעיה אדירה שהעם היהודי מתחבט בה. כעת אפשר להניח בצד את הדאגה לגבי ה"סתירה" שבמדינה יהודית ודמוקרטית.
    מה שבכל זאת מטריד אותי למרות פתירת בעיית המדינה היהודית והדמוקרטית הוא הדיון בדמוקרטיה עצמה: במידה ונחליט שהיא איננה צורת השלטון המתאימה לנו ונוותר עליה, מה יעשו ארה"ב ואירופה? הרי מדינתנו עדיין איננה מדינה עצמאית וברגע שנבחר צורת שלטון שאיננה לרוחן של המעצמות העכשוויות נאבד כל תמיכה אפשרית ונבודד סופית. איך נוכל לשרוד במקרה כזה? או שפספסתי איזושהיא השתלשלות אירועים?

    • מאי 28, 2011 בשעה 7:04 am

      המטרה של המאמר הייתה למצע בסיס תאורטי למדינה יהודית ודמוקרטית, כמו גם להזכיר מהי באמת דמוקרטיה (שטיפת מוח מאסיבית של מערכות החינוך, האקדמיה והתקשורת, גרמו לנו להאמין שדמוקרטיה זה רק X, ולא דבר אחר). באשר לשאלה האם זה "ריאלי", מבחינה מדינית ודיפלומטית, לעבור למערכת דמוקרטית-יהודית שכזו: כנראה שלא. הנסיבות ההיסטוריות הכתיבו: ישראל תהיה דמוקרטיה ליברלית (או כזו ששואפת להיות ליברלית). מכלול פעולותיה ובחירותיה תואמים את התבנית הזו, ולכן היא חייבת לחסות בצל של אומות אחרות ואף לאבד חלק נכבד מהזהות הלאומית-אתנית שלה, כמו גם לסבול מהתחלואות השונות של העולם הנאור.

      • שלומי איש חזון
        מאי 28, 2011 בשעה 10:46 am

        האם הייתה יכולה להיות אלטרנטיבה כלשהיא למכלול הפעולות והבחירות שנבחרו כך שמדינת ישראל הייתה יכולה להימנע מלהיות דמוקרטיה ליברלית?
        אם אפשר שאלה לא קשורה לנושא: אפשר לצפות ממך למאמר דעה לגבי הקמת המדינה הפלשתינאית והתנהגות המדינה שלנו בנושא (כמובן מדובר בסקירה נרחבת)?

  2. מאי 28, 2011 בשעה 10:09 am

    השאלה עד כמה היהדות אפילו יכולה לסבול את הרעיון של שליטת "כל היהודים" רק על בסיס מוצא; אין לנו שום תקדים של מועצת בוחרים כמו באתונה, אלא תמיד של קבוצות ויחידים נבחרים – יהיה זה משה, יהושע, שופט, מלך, מועצת זקנים או מועצת חכמים.

    • מאי 28, 2011 בשעה 1:37 pm

      א. גם הדמוקרטיות היווניות וגם הדמוקרטיה הרומית לא היו "דמוקרטיה" במובן שאנחנו חושבים שהן היו, תמיד היו אוליגרכים או חצאי-רודנים שארגנו את החברה (פריקלס ביוון, למשל).
      ב. לגביי הסבילות של היהודים לדמוקרטיה: האופי של היהדות (לפי המקרא) משקף את התקופה בה היהדות נוצרה. האופי של היהודים כקולקטיב ושל היהדות כדת ותרבות-מנחה היה כל כך חזק, שגם לאחר שההתפתחות האורגנית של העם היהודי נקטעה עם הגלות, הוא נשאר נאמן לקוד שמרני, הכולל את ערכי הקהילתנות התרבותית (טובת הכלל מעל טובת הפרט, ותפיסת אורגנית כמו גם אדיקות אתנוצנטרית תוך-חברתית נדירה) וסוג של היררכיה עיליתנית הבוררת מה נכון, טוב או יעיל לשאר הקבוצה מתוקף ההבנה שאלה הם אנשים מלומדים וחכמים שיכולים להוביל את שאר האנשים ולתת להם כיוון ותכלית, כמו גם לבסס אצלם תחושת שייכות וזהות, דרך מנהגים מסורתיים. היהודים צלחו את הגלות בעזרת השיטה הזו. זה שיעור היסטורי חשוב, שנותן רמז להמשך דרכו של העם היהודי: הדרך השמרנית היא השפויה והנכונה עבור היהודים, או לצורך העניין – עבור כל קבוצה, גזע או עם שרוצה להתקיים ולשמור על יציבות אורגנית, זהותו התרבותית ואחדותו. אין צורך לסבול את הדמוקרטיה, גם משום שלדעתי היא לא תואמת את ערכי היהדות, גם מכיוון שהיא לא שיטת שלטון מוצלחת והכי חשוב – יש לנו משהו שעבד בעבר (ובדרך פלא, ברגע שהחלפנו אותו דברים החלו להתמוטט), וכדאי לנסות לחזור אליו (עם החלה של כמה שינויים).

      אני מזכיר שאלה רק דיבורים תאורטיים. מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לחזור למצב ה"שמרני", כרגע. אולי בהמשך המאה ה-21 (נחזיק אצבעות לנבואות של אוסוולד שפנגלר?).

  1. No trackbacks yet.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: