Archive

Archive for יוני, 2011

המצב האנושי

1. בני המערב קיבלו חינוך בסיסי, חופשי יותר במערב, המבוסס על ערכים הומניסטיים-ליברלים כמו אהבת אדם, סובלנות, חמלה ורגישות – כמו גם על חינוך טכנולוגי או מדעי.
2. בני המערב מקבלים גישה כמעט בלתי מוגבלת לידע המצטבר של האנושות מזה אלפי שנים. הגישה הזו היא כמעט בלתי מוגבלת גם "פיזית" או "תנועתית" – אך גם "רוחני" או "קניינית". היום ניתן למצוא כמעט כל פיסת מידע בספריות או במרחב הוירטואלי. החינוך המערבי מתבטא באחוזי האנלפביות הנמוכים במערב. מעטים האנשים במערב שאינם יודעים קרוא וכתוב.
3. בני המערב קיבלו את היכולת לקבוע את מסלול חייהם באופן וולונטרי. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שלפרט יש מרחב פעולה, יכולת ואת הזכות לקבוע מי הוא יהיה.
4. כל הצרכים הבסיסיים ביותר לקיום (מזון, מים ומקום מחיה) של בני המערב נענו עד לרמה כזו שרמות התמותה של בני האדם במערב היא חסרת משמעות מבחינה ביולוגית (פחות מ%1). כשהצרכים הבסיסיים נענו, צרכים האבולוציוניים אפיקוראיים יותר הפכו לחלק אינטגרלי מהפעילות היומיומית של רוב בני האדם במערב. מדובר כמובן על סיפוקים ותענוגות המקושרים עם איכות חיים ואושר פרטי – כמו נסיוניות מינית, צרכנות "עודפת" וכו'.
5. ארגונים חברתיים, התקשרות, ממשלות ומוסדות רבים פועלים או מגוייסים למען צמצום פערים חברתיים ולמיגור מלחמת המעמדות – דרך פיזור של ההון הקפיטליסטי המצטבר בקרב כל שכבות החברה. לא תמיד זה צולח, אך זו מגמה שקיימת בכל מדינות המערב או העולם המפותח (כולל ישראל).

כל אלה הן תופעות מוכרות. אלה הן עובדות שנכונות לכל מדינה מערבית "נאורה" ומפותחת. התופעות הללו הן חלק מהאבסורדיות של ה"מצב האנושי". בני המערב קיבלו פריווילגיות וזכויות חסרות תקדים במונחים היסטוריים – ועדיין רובם שוכחים, מתעלמים או בוחרים להתנהג בצורה טיפשית, נשבים בקלות ע"י הבטחות כוזבות של פוליטיקאים, תאגידנים ובעלי הון שונים, כנועים לתרבות שטחית ורדודה של חדלי אישים מנוצנצים, תוכניות טלוויזיה רדודות וממים (טרנדים) חברתיים חסרי תועלת.

את המהפכה של 1789 ניתן לסכם בתמונות פשוטות כמו זו

אי אפשר להתעלות מעל המצב האנושי, במתכונת ליברל-דמוקרטית. המצב האנושי הוא בלתי-חשיל ומהווה חלק מהתרכיב הביולוגי של בני האדם. זה כולל תכונות אופי כמו אימפולסיביות או יכולת קוגנטיבית כמו אינטליגנציה. למעשה, התכונות הללו (יכולת לדחות סיפוקים ולהתנהל בצורה רציונלית) הם, תאורטית ופוטנציאלית (למעשה, גם "דה פקטו) מוגבלים לקבוצות מוגבלות או פלחים מסויימים בחברה ולא ניתן להנחילם בקרב כל בני האדם או רוב בני האדם. משום כך – אלה הן מטרות אוטופיות; או במילים אחרות "מטרות שלא ניתן להשיגן". לכן, ארגונים חברתיים, הוגים, אינטלקטואלים ואנשי תקשורת השואפים להנחיל ברוב בני המערב את התכונות הנ"ל – הם למעשה שרלטנים או חולמים אוטופיים תמימים שמטרתם היא צבירת כוח או רדיפה אחר אידאלים שלא ניתן להשיג.

אתה יכול לחנך אנשים איך לקרוא ולכתוב, לומר להם מה לקרוא, איך לכתוב ולתת להם את האפשרות הבלתי מוגבלת לעשות כן. אתה לא יכול ללמד אותם לחשוב בצורה ביקורתית יותר.
אתה יכול לחשוף אנשים לזכויות והזדמנויות בחייהם. אתה לא יכול לחנך אותם לדעת לנצל בצורה מיטבית את ההזדמנויות שניתנו להם.

:קטגוריותUncategorized

ההיסטוריה של התקינות הפוליטית

כחלק מהנסיון להבין מהיכן מגיעה התקינות הפוליטית ומה מהותה, הרי קטע וידאו הבא המספר על ההיסטוריה של התקינות הפוליטית וחושף את שורשיה המרקסיסטיים (אגליטריים) באסכולת פרנקפורט:

התקינות הפוליטית היא חלק בלתי נפרד מאורחות התרבות במערב ורבים מכנים אותה "מרקסיזם תרבותי"; היא נאכפת ומתגלה באין-ספור תופעות ומופעים תרבותיים-חברתיים והיא חלק מהשיח היומיומי והאינטלקטואלי בין בני אנוש בעולם המערבי. היא קיימת במדע, בטכנולוגיה, בכלכלה, בפוליטיקה, בשוק, במכולת, בתאטרון, במוזיקה, בתקשורת הכתובה, בטלוויזיה ובאינטרנט. כמובן, הפופולריות והתפוצה של התקינות הפוליטית לא מסתירים את העובדה שהיא אחת מהרעיונות האפלים והזדוניים ביותר שהומצאו אי פעם ולבטח אחד מהחזקים ביותר בהיבט שטיפת המוח. היא המאפיינת משטרים ואידאולוגיות אגליטריות (כמו ליברליזם או קומוניזם) שאינן מסוגלות להתמודד עם המציאות ולפיכך שואפות לטשטש, למחוק, ו"להעלים" הבדלים, נחיתויות וחולשות מוחשיות בבני אדם (גם בדרך של "אפליה מתקנת") ובכך – גורמת לנזק מערכתי היקפי שכן היא מנציחה את חוסר היכולת להתמודד עם עובדות קשות שסותרות כל נראטיב ליברלי (כלומר – פלבאי) אך חשובות להמשך קיומה של החברה, לשפיותה וחיוניותה.

***

התקינות הפוליטית היא למעשה התגובה הפסיכולוגית המובנית מאליה של ה"עבד" הניטשאני והיא קיימת אצל כל בני האדם במידה כזו או אחרת, מרחפת לה בין מבוכיהם הנוירוניים. היא מבעבעת כאשר בני אנוש יראים מפני בולענות החברה האנושית והמציאות החברתית הכוללת תחרות, כשלון ומפלות. אכן, מתוך בעתת הבריות שמא יצביע אדם או קבוצה ויאמר לאדם אחר או מקבץ אחר שאינו "משתלב" היטב בסטנדרט חברתי או תרבותי לשהו, שהוא אינו ראוי ליחס שווה, הוגן ו"צודק", שהוא מפגר מאחור ונכשל – נולדה התקינות הפוליטית. תקינות פוליטית היא ביטוי של סלידתו של האדם מהמציאות האבולוציונית עצמה.

***

תקינות פוליטית היא אנטי-מדעית ומיזו-לוגית. כל מי שגורס שהבדלים בין בני אדם לא קיימים, לא חשובים או שטחיים או אינם ראויים ואין לאפשרם, חותר נגד תגליות ומחקרים מדעיים מודרניים שקובעים כי הבדלים ביולוגיים ומשום כך – פסיכולוגיים, קוגנטיביים והתנהגותיים, קיימים בבני אדם. יתרה מכך, תקינות פוליטית היא מיזו-לוגית משום שהיא דוחה את המנגנון המדעי הבסיסי של הבנת המציאות על בסיס מכניזם סיבתי, דרך היסקים קוהרנטיים, עקביים ורציפים – למען דוגמה שמטרתה היא ליצור מצב של "הוגנות" א-סיבתית. הוגנות שכזו לא רק שמתעלמת מהסיבות ל"אי-שיוויון" וחוסר הוגנות במציאות, אלא שהיא גורמת ליותר אי שיוויון וחוסר הוגנות ככל שהיא מתקיימת (מלחמת המעמדות, מלחמה אתנו-תרבותית).

***

תקינות פוליטית לא סותרת את העובדה שסטריאוטיפים או דעות קדומות הן נכונות מבחינה אמפירית. למעשה, זה אידיוטי לחשוב אחרת. מספיקה הישנות קבוצתית אחת של תופעה תרבותית או התנהגותית כדי שסטריאוטיפ יתקיים.

***

תקינות פוליטית היא היררכופובית, כביכול. למעשה, היא ביטוי פאסיבי-אגרסיבי: מתוך הפחד של בני אדם להימצא במצב נחות יותר והניסיון להימנע מפגיעה רגשית (פאסיביות), הומצאה המדיניות והטאבו של התקינות הפוליטית, שנועד לרומם ולאשש את ערכו העצמי של אדם כזה או אחר בחברה (כוונה אגרסיבית).

***

אף על פי שתקינות פוליטית היא עניין המוני והיא קשורה לרעיונות ליברליים כמו "סובלנות", "קבלת השונה" ובאופן כללי- שיוויון הדוניסטי, היא יותר מכל – תופעה אינטלקטואלית ואליטיסטית שמאפיינת את הנראטיב של השמאל הפוליטי (סוציאל-דמוקרטים, סוציאליסטים, מרקסיסטים וקומוניסטים). האליטה השמאלנית, ששולטת היום באוניברסיטאות, בתי המשפט ובכלי התקשורת, מיצבו קבוצות כאלה ואחרות בתור "קורבנות" של ה"פשיזם", האימפריאליזם, הקולוניאליזם והפטריארכליות הדורסנית של המערב. כל "רעה" ותחלואה של הקבוצות הללו נתפסות כתוצאה הלוגית הישירה של חוסר ההוגנות האכזרית של המערב – לא לנחשלות של אותן קבוצות "קורבניות". במידה כזו או אחרת, התקינות הפוליטית של האליטה השמאלנית ממצבות את האליטה הזו כתופעה אבסורדית עקב ההתנשאות הנרקסיסטית והיהירות כלפיי כל מי שאינו מסכים איתם ומכנות אותו "צר אופקים" או גזען, פשיסט, נאצי וכו'.

:קטגוריותUncategorized

אלכסנדר דוגין על ההתשה הפוסט-מודרנית

אלכסנדר דוגין, ד"ר למדעי המדינה ומקים התנועה והמפלגה האירו-אסיאתית, מסביר מה הם (לדעתו) שני העקרונות של ה"מודרנה". הוא סוקר, נקודתית ואבסטרקטית, את המצב של רוסיה ביחס להתפתחויות הפילוסופיות והמעשיות שחלו במערב, במסגרת התפרצותה של המודרניות, נוכח העובדה שרוסיה עברה תהליך שונה מזה של המערב, כך שה"מודרניות" פסחה על רוסיה, שעברה מחברה מסורתית-צארית לחברה בולשביקית – ורק היום מתחילה להכיר את ה"מודרניות", דרך ה"פוסט-מודרנית".

דוגין טוען ש"רצון" ( היכולת לבטא את הרצון הפרטי של האדם) ו"הגיון" (רציונליזם "נאור") הם שני העקרונות של המודרניות. כמו כן, דוגין טוען שה"מודרניות" הגיעה למצב של התשה פרגמטית בעת שעברה לשלב הפוסט-מודרני, בו המטרה הסופית היא "ניהיליסטית". אף על פי שהמסקנה שלו כנראה נכונה (העולם המודרני אכן "מותש" או מסוכל ברמה התרבותית – ע"ע רדידות תרבותית, אימפולסיביות הדוניסטית, חוסר יצרנות חברתית או אינטלקטואלית, לבד מכל מה שקשור לטכנולוגיה ומדע, רב-תרבותיות וחוסר יכולת להתמודד עם אי השיוויון בין בני האדם, מלחמת מעמדות וכו'), הוא לא מסביר איך ומדוע העולם המודרני "הותש" כשהגיע לקו ה"סיום" הפוסט-מודרני – כלומר, מה קרה בדיוק באמצע, אילו תהליכים "שחקו" את העולם המודרני בדיוק (אולי מפאת קוצר זמן / עריכה של ההפקה / תמצות הדברים). בכל זאת, ניתוח מעניין.

:קטגוריותUncategorized

הרפיון והעבדותיות של החברות המערביות

משמעות החיים, בעידן בו הדת או האלוהים הופכים לעול  לעניין שניוני, שולי, לא פופולרי ומאכזב, היא תועלתנית. מטרתו של האדם המודרני היא להנות, לחוות סיפוקים מיידים ולהתהולל ולהימנע מסבל, כאב או אי נוחות. לאדם המערבי יש חופש, זכויות, אוטונומיה וולנטרית לבחור את משעול קיומו ולנתב דרכו בין הצמתים הרבות בהן נתקל בחייו, ללטש ולעצב את דמותו והחליט מהו סגנון החיים המועדף עליו. במסגרת האידאליסטית הזו, הוא מגשים את העקרון התועלתני של מירוב ההנאה ומזעור הסבל. נוכח הדברים הללו הוא נופל לתהומות האבסורד: בעוד שהאדם המודרני חותר להנות ולהגשים את סיפוקיו, הוא נותר אדיש ובדרך-כלל לא נוקף אצבע כדי לקיים, לשמור ולהגן על אושרו העתידי ולהיאבק בסבל ובתחלואה עתידיים. האדם המודרני לוקח כמובן מאליו את כל הדברים הללו. הוא מרותק כל-כך לאלגוריתמיקה הפשוטה והבטוחה שמציע ההדוניזם התועלתני עד שהפך לעבד נרצע. עבד של מוסר פייסני, רכרוכי, סנטימנטלי וכנוע ומנטליות חסר מעוף, אינסטינקט קיומי, פאר ועוצמה. תחת האשלייה שהעקרון התועלתני "מביא את הטוב הרב ביותר למספר הגדול ביותר של אנשים", הוא מזדחל אל תוהו, אנרכיה, כאוס ונקלע למשברים מחזוריים שנוגסים עוד ועוד בסיס עולמו. רב-תרבותיות, משברים כלכליים, אסונות אקולוגיים, תרבות שטחית ורדודה, צרכנות פלסטית, פלבאיו. הוא נוהג בכולם בסבלנות, כנראה משום שהוא חלק מאותם הדברים ואין ביכולתו להרים ראשו מעל המים ולהזניק עצמו מתוך המצולות. בין אם הוא אדם פשוט או חלק מהאליטה של החברה – הוא פועל לפי העקרון ההדוניסטי. יתרה מכך, העקרון ההדוניסטי החילוני הגיע למצב קיצוני בקרב האליטות המודרניות בתקשורת, האקדמיה והממשל. אלה מעצבים דע ומדיניות חברתית ומוסרית המנועה מלקחת יוזמה מיליטנטית, הנבעתת מעצם המחשבה כי דרוש מאבק או פגיעה באדם כזה או אחר וקבוצה של אנשים, כדי להשיג מטרות רצויות.  הוא אינו מסוגל לבצע וליטול יותר החלטות קשות, כואבות ולא-נוחות בטווח הקצר יותר ומעדיף לבחור בנתיב ה"בטוח" שבסיפוק הדחף המיידי. כאן, חברות נאורות כושלות באופן חריף. החלטה קשה היא החלטה שמובילה ללאי-נוחות בטווח הקצר ולהנאה, הצלחה, יציבות ושגשוג בטווח הארוך – ורק ע"י שאיפה בלתי פוסקת לאיתגור אקטיבי של האדם, יכול הוא לשמר על הדחף האצילי לשאוף לפאר, עוצמה, שגשוג וחיוּת. 

קחו את המשפט הזה ותיישמו אותו כמעט בכל תחום בחיים ותראו שהוא מתאר באופן מדוייק כל דבר שנגדיר חיובי בהיבט היציבות וההמשכיות, העקביות והתפוצה הנרחבת, ברטרוספקטיבה. למשל – מי שמוכן לוותר על הנוחות הפרטית המיידית, כנראה ירוויח בטווח הארוך בתחום הלימודי. הטענה הזו הוכחה בזכות ניסוי המרשמלו שנערך בשנת 1972:

"ניסוי המרשמלו הוא ניסוי ידוע הבודק את העקרון. הניסוי נערך על ידי ולטר מישל באוניברסיטת סטנפורד ונידון בעבודתו הידועה של דניאל גולמן. בשנות ה-60 של המאה ה-20 נבדקה קבוצה של בני 4 בניסוי. לכל אחד מהם ניתן מרשמלו כשהובטח להם שיקבלו מרשמלו נוסף, רק אם יוכלו להמתין 20 דקות לפני שיאכלו את הראשון. חלק מהילדים לא היו מסוגלים להמתין וחלק כן. לאחר מכן עקבו החוקרים אחר הילדים עד גיל ההתבגרות ומצאו שבעלי היכולת להמתין היו סתגלניים יותר ואחראיים יותר (על פי סקר הורים ומורים). בנוסף, הם צברו ממוצע של 210 נקודות יותר במבחן ה-SAT.[2]"

ויקיפדיה

דוגמא נוספת לכך היא מלחמת לבנון השנייה, בה מדינת ישראל כשלה או לפחות לא עמדה בציפיות. האלוף יורם יאיר (יאיא) והאלוף דורון אלמוג מסבירים ומבארים היטב מדוע ישראל כשלה במלחמה הזו:

במהלך נאומו, התייחס יה-יה גם לשינויים שעברה החברה הישראלית, ולאופן השונה בו מקבל הציבור נפגעים בקרב. "ב-20 השנים האחרונות צברנו עוצמה. אנחנו חזקים בכל תחום, מכל מי שנמצא סביבנו", אמר יאיר. "אבל העוצמה יוצרת חולשה, ואתה הופך להיות לא סבלני לנפגעים. פעם היינו מזהים אויב בבית, והיינו מסתערים על הבית מכל הכיוונים. היום הבינו שהסיכון לא מוצדק ומביאים דחפור. "

"זה לגיטימי, זה נכון, אבל זה לא נכון להתנהג כך במלחמה", הוסיף יאיר. "מלחמה

זה משהו אחר. עכשיו צריך לראות איך מחנכים את הצבא להבדיל בין מלחמה לשגרה. צריך להבין שבגלל שכוחות צה"ל לא השתלטו במהלך המלחמה על הכפר עייתא א-שאב, ירו ממנו עוד 300 קטיושות על ישראל".

עם סיום נאומו של יאיר, עלה לדוכן הנואמים האלוף במיל' אלמוג. "מאחר שאחי ערן נהרג בקרב לאחר שדימם שבעה ימים בשטח ולא היה מי שיחלץ אותו", אמר אלמוג, שבאותם ימים שירת כמ"פ בצנחנים. "למרות היותי בן למשפחה שכולה ולעולם לא אפקיר חייל בשטח, אני חושב שבמלחמה הזו היו מפקדים שבגלל סיכון חיים לא ביצעו פעולה. ההקרבה והנחישות הן על מה? על כך שתהיה לנו מדינה".

אלמוג אף התייחס לטענות השונות שהעלו המפקדים בצה"ל לאחר המלחמה, בהן התלונות כי לא הגיעה אספקת מזון ומים לחיילים. "כשאני נלחמתי בלבנון, שתינו מהבתים בכפרים ואכלנו את האוכל של המחבלים שהרגנו", סיפר. "רק אחרי ארבעה ימים קיבלנו אספקה".

NRG

אם חיי האנוש (כפי שהחילונות המודרנית גורסת) מתנקזים לכדי הרעיון הפשוט שמטרתו של אדם, מרגע היוולדו ועד מותו היא לצבור ולחוות הנאות וסיפוקים, הפיתוי לקחת את הדרך הקצרה והבטוחה שתעניק אושר מיידי ותמנע סבל מיידי, תגרום לו להתעלם מהתוצאות וההשלכות של מעשיו בטווח הארוך ובאופן היקפי, מתוך ההנחה שאי וודאות אופפת כל החלטה המכוונת לעתיד ואם לא יהנה כעת – אולי ימות מבלי להנות בכלל.

כאן, מתחיל הפרדוקס של החברה המודרנית. חברה שרואה בעקרון ההדוניסטי-תועלתני כמטרה האולטימטיבית והסופית, המשמעות היחידה אחריה תרנו לחינם במשך אלפי שנים, היא חברה שתמיד תוכנע ע"י אויביה ובעיותיה, משום שלהימנע מהם ולא להתמודד עימם ישירות – משמע, לחוות ולצבור עוד הנאה וחוויה מספקת ו-וודאית. משום כך, החברה הזו לא יכולה להגן על עצמה. לא מפני בעיות ואויבים פנימיים ולא מפני אויביים חיצוניים. יתרה מכך, חברה שכזו אפילו לא תעלה על דעתה שיש לה אויבים או שיש לה בעיות אמיתיות ומהותיות. לחילופין, החברה הזו (או לפחות מעצבי הדעה), תחפש גורמים שונים ומשונים לבעיותיה ותתעלם מכל ראייה, הוכחה או לוגיקה חותכת, כדי להמשיך ולקיים את האידאל ההדוניסטי. בדיוק בגלל הסיבה הזו – החברה החילונית המודרנית לא תשרוד לאורך זמן. היא סוגדת לרפיון, רפיסה ואובדנות עבדותית ואשלייתית, מתוך האמונה שזו "נאורות" אמיתית.

האירוניה הגדולה היא שהחלטות קשות, מחוספסות, פוגעניות ומקפחות, בחסות האימפריאליזם האירופאי , הקולוניאליזם, הניצול והקיפוח של אוכלוסיות שונות הן בתוך החברה והן מחוצה לה, תוך כדי היצמדות לדרוויניזם, הן מה שהפכו את העולם המערבי למבוסס, יציב, חזק, עשיר, דומיננטי ואפשרו את צמיחתה את הדמוקרטיה ואת השתרשותו של הרפיון המנטלי והמוסרי של החברה המודרנית.

:קטגוריותUncategorized

ריאליזם בעידן של פלבאיות – חלק 2

בשנת 2002 יצא לאור הספר IQ and the Wealth of Nations, שנכתב ע"י הפסיכולוג הבריטי ריצ'רד לין וחוקר מדעי המדינה טאטו ואנהאן. בדומה למה שהוצג בספר The Bell Curve, גם כאן הקורא המערבי התמים מתוודע לאמת נאוצה:

The book includes the authors’ calculation of average IQ scores for 81 countries, based on their analysis of published reports. It reports their observation that national IQ correlates with gross domestic product per capita at 0.82, and with the rate of economic growth from 1950-1990 at 0.64.

Erich Weede and Sebastian Kampf wrote that “there is one clear and robust result: average IQ does promote growth.”[17] Edward Miller wrote that “the theory helps significantly to explain why some countries are rich and some poor.”[18] Michael Palairet wrote that “Lynn and Vanhanen have launched a powerful challenge to economic historians and development economists who prefer not to use IQ as an analytical input.”[19] In a reanalysis of the Lynn and Vanhanen’s hypothesis, Dickerson (2006) finds that IQ and GDP data is best fitted by an exponential function, with IQ explaining approximately 70% of the variation in GDP.[20] Dickerson concludes that as a rough approximation “an increase of 10 points in mean IQ results in a doubling of the per capita GDP.”

Wikipedia

מדדים כמו תמ"ג (GPD) וקצב הצמיחה הכלכלית של מדינה נתונה תואמים לממוצע הIQ של אותה המדינה, מה שמחזק את הטענה של כותבי הספר: בדומה להבדלי מעמדות בחברה המערבית המודרנית, ההבדלים בין אומות עשירות, אמידות, מתקדמות ומדעיות יותר, לבין אומות עניות ונחשלות מקורם ב-אינטליגנציה. האומות החזקות והמצליחות בעולם הן ממציאניות, יצירתיות, חדשניות יותר ומתאפיינות בחשיבה מערכתית-היקפית וארוכת טווח ולכן הן נוטות לאמץ ערכים כמו תרבותיות, מודעות חברתית וקולקטיבית ומשמעת עצמית – ואלה מתאפשרים גם בזכות מוסר עבודה גבוהה, אך בעיקר בזכות היכולת לתכנן ולקבל החלטות נכונות ורווחיות יותר – וכדי שזה יקרה, מדינה צריכה להיות "חכמה יותר". הרי מיפוי של IQ ברחבי העולם:

https://spengleriantimes.files.wordpress.com/2011/06/world_average_iq_2000.png?w=300
כפי שניתן לראות, אירופה, ארה"ב / קנדה, רוסיה, סין ומדינות מזרח וצפון-מזרח אסיה – הן בעלות IQ ממוצע של 97-106 . כל המדינות המתפתחות או מדינות העולם השלישי הן מדינות בעלות IQ נמוך או נמוך מאוד (פחות מ-95 / פחות מ85). בין המדינות הללו נמנות  הודו, מדינות מוסלמיות רבות (מזרח-תיכון, צפון-אפריקה, חצי האי הערבי), אינדונזיה, חלק ממדינות דרום אמריקה ואת כל המדינות האפריקאיות ביבשת התת-סהרית, או החלק ה"שחור" באפריקה (לנתונים מלאים מתוך הספר).

המיפוי הזה מגלה וחושף עוד "אמיתה" שעלולה לזעזע מערביים רבים. המדינות המתפתחות הן מדינות לבנות או מזרח-אסיאתיות, ואילו אלה שאינן הן בדרך כלל שחורות, היספניות או מזרח-תיכוניות. במידה והאינטליגנציה היא תכונה שמבחינה גולמית או פוטנציאלית נקבעת מראש ע"י התורשה, אולי אוכלוסיות במדינות נחשלות קלועות במחזוריות נצחית של טיפשות? הטענה הזו נחקרה באופן נפרד במחקרים אחרים (מחקרי אימוץ של ילדים מגזעים מסויימים ע"י הורים מגזעים אחרים ומחקרים בסטודנטים אפריקאים [ סיקור]), כמו גם בספר IQ and the Wealth of Nations ובפרק 13 ב- The Bell Curve. שערורייתית ושנויה במחלוקת ככל שתהיה האינקוויזיציה אחר האמת הגזעית, הממצאים האחרונים נוטים לאשש ולחזק את ההשערה כי ישנה קורלציה בין שיוך גזעי (שעצם קיומם הוטל בספק, בעבר) ומגוון רחב של שונויות גנטיות "עמוקות". חסינות ועמידות או נטייה למחלות מסויימות הן עובדה ידועה בימינו – וכעת, בעזרת כלים אובייקטיבים יותר, בחנו טענות "גזעניות" שנפסלו משום שהיו אינטואיטיביות מדיי ולא נבדקו בכלים מדעיים גרידא. האמונה המודרנית שגורסת שאין הבדלים בין גזעים או שכל ההבדל הוא "שטחי" לחלוטין או שזו סוג של הבנייה חברתית חשוכה ואפלה שקרעה הקשר והרסה את האחווה האגליטרית בין בני  האדם, כמו גם הזוויעה את ההיסטוריה האנושית והכתימה אותה באדמומיות מוסרית, היא בסופו של דבר מיתוס.

אף על פי כן, ישנן תאוריות והסברים עכשווים המנסים לדחות את טענות "גזעניות" בדרכים שונות. למשל, התאוריה של ג'רד דיאמונד אותה העלה על כתב ופרסם בספר Guns, Germs and Steel. דיאמונד טוען בספר כי היתרון שיש למזרח-אסיאתים ולבנים על אוכלוסיות שהפגינו נחיתות טכנולוגית ו'אינטלקטואלית' לאורך ההיסטוריה, נובע אך ורק ממיקומם הגאוגרפי והעושר המשאבי שאותו איזור גאוגרפי סיפק לקבוצות אנושיות שונות, לאחר שאלה החלו ליישב כל חלקה בכדור-הארץ. כך לבנים ומזרח-אסיאתים, משום שיישבו מקומות נוחים יותר מבחינה אקלימית ועשירים יותר במשאבי טבע ובכלים שלא היו נגישים לאוכלוסיות שחורות או מזו-דרום-אמריקאיות, כמו גם עצם היותם של אותם איזורים "רוחביים" עצומים (Latitude),  בין אירופה וסין, המאפשרים שטח תמרון רחב יותר ופתוח למעבר של רעיונות (סחר תרבותי) והמצאות, היו יכולים גזעים כמו הלבנים או המזרח-אסיאתים לפתח עליונות טכנולוגית ומדעית. כמו כן, משום ש"גזעים" מסויימים היו מבודדים גאוגרפית, הם הוכנעו ע"י חיידקים ובקטריות שהובאו ע"י האדם הלבן. האירופאי היה עמיד בפני החיידקים הללו בדיוק משום שהוא חי בעולם שבו לא רק רעיונות או סחורות עברו במהרה, אלא גם תחלואות אפידמיולוגיות.  הוא ידע מגיפות רבות ובסופו של דבר, פיתח עמידות בפני חיידקים ונגיפים מסויימים. כשהוא החל ליישב את העולם החדש ולהקים קולוניות בשירות האימפריות הלבנות, האוכלוסיות הילידיות לא יכלו להתמודד עם הנגיפים שהאדם הלבן הביא עימו.

התאוריה של דיאמונד דוחה, במידה כזו או אחרת, את האפשרות שישנם הבדלי קוגניציה תורשתיים בין הגזעים. אף על פי שההיפותזה של דיאמונד מעניינת ומחוספסת מאוד בהיבט הלוגי-אמפירי, היא לא בהכרח סותרת או פוסלת את האפשרות שגזעים מסויימים, בממוצע וסטטיסטית, נוטים להפגין כישורים קוגנטיביים עילאיים יותר מגזעים אחרים:

As discussed in Herrnstein and Murray’s (1994) The Bell Curve, and Rushton’s (1995) Race, Evolution, and Behavior, the heritability of intelligence is now well established from numerous adoption, twin, and family studies. Particularly noteworthy are the genetic contributions of around 80% found in adult twins reared apart. And most transracial adoption studies provide evidence for the heritability of racial differences in IQ. For instance, Korean and Vietnamese children adopted into white American and white Belgian homes were examined in studies by E.A. Clark and J. Hanisee, by M. Frydman and R. Lynn, and by M. Winick et al. Many had been hospitalized for malnutrition. But they went on to develop IQs ten or more points higher than their adoptive national norms. By contrast, the famous Minnesota Transracial Adoption Study marked black/white differences emerged by age 17 even though the black children had been reared in white middle-class families (Weinberg, Scarr & Waldman, 1992).

Although Diamond (pp. 38-40) acknowledges the accumulating evidence in favor of the "Out-of-Africa" theory of human origins that Homo sapiens arose in Africa 200,000 years ago, expanded beyond Africa in an African/non-African split about 110,000 years ago, and then migrated east in a European/East Asian split about 40,000 years ago, he refuses to acknowledge any relationship between this evolutionary sequence and the parallel ranking of Africans, Europeans, and East Asians in brain size and other behavioral traits. Nor does he tell his readers that evolutionary selection pressures were different in the hot savanna where Africans evolved than in the cold Arctic where East Asians evolved.

J. P. Rushton's review of Jared Diamond's Gun, Germs and Steel

אם כן, גם התאוריה של ג'רד דיאמונד נתקלת בקשיים בלתי צפויים ונפגעת, אנושות, ע"י מחקרים מודרניים החושפים בפנינו אמיתה עוצמתית: הברירה הטבעית קיימת. היא עיצבה אותנו לא רק כאינדיבידואלים, אלא כקבוצות אתניות או תתי-גזעים. לא מעט אנשים נוהגים לטעון כי שינויים אבולוציוניים מתרחשים בקצב איטי ולאורך תקופה ממושכת הנמתחת לכדי מאות אלפי ומיליוני שנים. תקופה של 50,000 שנה, בה האדם יצא מאפריקה והחל להתגוון מבחינה צבע עורו ומיקומו הגאוגרפי, היא תקופה קצרה מדיי מכדי ששינויים גנטיים משמעותיים בין קבוצות גזעיות / אתניות של בני אדם יתרחשו. גם הטענה הזה הוכחה כבעייתית. שינויים האבולוציוניים משמעותיים, גנוטיפית או פנוטיפית, יכולים להתחולל אצל מינים שונים גם אחרי תקופה קצרה יחסית, דבר שהוכח במחקר ביות השועלים המפורסם שנערך ברוסיה – בו אחרי 30 דורות בלבד, נוצר מין חדש לחלוטין של שועלים. במונחים אנושיים, מדובר על כ-750 שנה.

אולי קל יותר להבין, כעת, כיצד הנתונים הללו משפיעים על התופעה אותה אני מכנה תסחיף הפלבאי. הפלבאיזם עליו אני מדבר מתעצם לא רק משום שהאוכלוסיה ה"מקומית" היא שטחית ומוגבלת מבחינה קוגנטיבית, אלא גם המשום שאוכלוסיות נחשלות מצפון-אפריקה, מדינות האסלאם, מקסיקו ואפריקה השחורה חודרות לתוך מדינות מערביות מתפתחות. באופן ברור מאוד לתופעה הדמוגרפית המאסיבית הזו יש השפעות שליליות מאוד על העולם המערבי. אותן אוכלוסיות אינן מסוגלות להתמודד עם הקדמה הטכנולוגית והמדעית, כמו גם אורח החיים והתרבות המערבית. הן לא מתמערבות לגמריי, אבל הן יודעות לנצל את המערב בדרכים מסויימות (לא שהמצב שלהן משתפר עד כדי כך; זה כמו טפיל שחי על גופו של פונדקאי כלשהו, מוצץ את דמו וברגע שנגמר מקור הדם – גם הטפיל מת). ברגע שהן מגיעות לעולם המערבי, הן חוסות תחת החוקים ההומניסטיים של המערב וסוחטות תקציבי רווחה עצומים מצד המדינה, מבצעות פשעים ופשיטות במרחב האורבני והופכות כל חלקה בה הן מתיישבות, ל"סלאם", מלוכלך וחסר תקווה.

כאן, אנו נוכחים להבין מדוע רב-תרבותיות היא גישה כושלת. המשעול האבולוציוני שכל קבוצה אתנית או תת-גזע חווה, עיצב את הוויתה, יכולתה והפוטנציאל הגלום בה. ברגע שאוכלוסיות מועתקות ממיקומן / מהגרות למקום אחר הן נאלצות להתמודד עם סביבה אחרת. תרבות אחרת, מנטליות שונה. הסביבה הזו פשוט לא מתאימה להן. משום כך, התוצאה הבלתי נמנעת היא תחלואה רווחתית ומלחמה אתנו-תרבותית:

(AP)  Youths torched cars, set garbage bins alight and threw stones at police in a fifth night of rioting in a Paris suburb, and set two primary school classrooms on fire as rioting spread to two other suburban towns, police and an official said Tuesday.

The troubles started Thursday night in Clichy-sous-Bois, northeast of Paris, following the accidental electrocution deaths of two teenagers who hid in a power substation to escape police whom they thought were chasing them. Officials have said police were not pursuing the boys, aged 15 and 17, at all.

Suburbs that ring France's big cities suffer soaring unemployment and are home to immigrant communities, often from Muslim North Africa. Disenchantment, and anger, run high.

CBS News

המהגרים ואוכלוסיות מהעולם השלישי, לפחות באירופה, עובדים לפי שיטה פשוטה ויעילה: הכה ובכה. היות שמדינות המערב והדמוקרטיות המערביות פוחדות כל-כך מתדמית שלילית, ביקורות וכל פעולה שמזכירה במעט את הרעיונות הגזעיים של שנות ה-30 במאה ה-20, הן לא מסוגלות להתמודד עם הרב-תרבותיות והלחץ שמפעילות אוכלוסיות נחשלות. במקום זאת, מדינות המערב מחלקות סובסידיות, ברוח הומניסטית וסוציאליסטית, לאוכלוסיות נחשלות ונחותות קוגנטיבית. האם זה עוזר למערב להתגבר על העוני, הפשיעה וחוסר האינטגרציה של אותן אוכלוסיות "מיעוטים"? לא ולא. אפילו האוכלוסיות החלשות ה"קלאסיות" לא מצליחות להימלט מהמצב הגרוע בו הן נמצאות:

Unemployment for African Americans is projected to reach a 25-year high this year, according to a study released Thursday by an economic think tank, with the national rate soaring to 17.2 percent and the rates in five states exceeding 20 percent.

Blacks as well as Latinos were far behind whites in employment levels even when the economy was booming. But throughout the recession, the unemployment rate has grown much faster for African Americans and Latinos than for whites, according to the study by the Economic Policy Institute.

The Washington Post

רב-תרבותיות, באופן כללי, היא גישה כושלת מעצם ליבתה התאורטית. הגישה הזו יוצאת מנקודת הנחה שיש משהו שגוי בנטייה של בני אדם ליצור קבוצות קטנות יותר ואקסקלוסיביות, בעצם העובדה שכל קבוצה של אנשים בוחרת ערכים שונים, יוצר תרבות שונה ומפגינה התנהגות שונה. באותה נשימה, הגישה הרב-תרבותית רוצה לשמור על התרבויות השונות ועל ייחודיותן, כל עוד אלה "נכנסות" לתוך התבנית האגליטרית-אינדיבידואלית של העולם המערבי. כלומר, רב-תרבותיות מנסה לאחוז בשתי הקצוות: הומוגניות רעיונית והסכמה על סובלנות ושיוויוניות; והטרוגניות או שמירה על ייחודיות אותנטיות אתנית במרחב גאוגרפי משותף. נקודת ההנחה של הרב-תרבותיות היא מקור הבעיה שלה: בני אדם אינם שווים, וכפי שכבר צויין כאן – קבוצות אנושיות התעצבו באופן שונה במהלך התפתחותן האבולוציונית, הן פיזיולוגית והן תרבותית. אם אבותינו הקימו תרבות מסויימת, זה בגלל שהם נאלצו להסתגל ולהתאים עצמם לסביבה המשתנה ולנסיבות. מכאן, שהאדם אינו מעל לטבע או מחוץ לטבע. הן האדם כאינדיבידואל והן החברה מתכתבים עם המציאות ומגיבים אליה, בהתאם לתכונות והיכולות שהברירה הטבעית הורישה לבני האדם מאבותיהם הקדמונים. קבוצות אנושיות נפרדו אלה מאלה, כנראה משום שהייתה ביניהן איזשהי חוסר הסכמה או סכסוך – מה שבסופו של דבר הוליד והצמיח תרבות שונה באזור גאוגרפי מסויים.

בדיוק בגלל ההיסטוריה הביולוגית של המין האנושי, רב תרבותיות, או "מגווניות" (Diversity) היא תופעה כושלת והרסנית כמעט בכל זמן, בכל מקום ובכל קונטקסט. משום שזו תמיד מהווה התרסה חריפה ואנרכיסטית נגד הטבע האנושי ונגד האינסטיקנט האנושי הבסיסי להיות שייך למי שדומה לך יותר, קרוב אלייך גנטית, ערכית ותרבותית. כל הסכסוכים הנוראיים בהיסטוריה, בתוך חברה מסויימת או מרחב גאוגרפי מצומצם, הם תוצאה של אינטגרציה מגוונית. לא חסרות כאן דוגמאות: האנטישמיות באירופה, השואה, הטבח בדרפור, קתולים ופרוטסנטים, שיעים וסונים, יוונים ופרסים, סינים ויפנים, דרום קוריאנים ויפנים, ספרדים ואשכנזים, יהודים ופלסטינאים. בעידן המודרני, האינטגרציה המגוונית הזו פוגעת בעולם המערבי באופן אנוש, משום שהיא מפרה ומעצימה את התסחיף הפלבאי ומורידה את ממוצע ה-IQ של מדינות המערב ובכך, מחוללת שרשרת של השלכות נוראיות והרסניות שבגינן העולם המערבי נמצא על סף תהום כלכלית, דמוגרפית ותרבותית.

הצעות ייעול

“A population with a destroyed hierarchy as a whole is becoming more and more incompetent and unable to act, and the individuals are fighting each other. In an overcrowded cage with rhesus monkeys we see murder and homicide, and with rodents apathy, sterility and cannibalism.”

~ ד"ר וולקמר וייס.

ה"חברה" המודרנית היא אינה אלא גוף של "אטומים" ללא כל שאיפות אחידות וממוקדות, היא מהללת בדרך ישירה או עקיפה כפיות טובה, בינוניות ושטחיות ("המכנה המשותף הנמוך ביותר") כמו גם אנוכיות על בסיס האוטונומיה של הפרט. זהו מצב אבסורדי, משום שחברה וציוויליזציה מתקיימות על בסיס קולקטיביזם (עבודה משותפת, למען מטרה אחת, דרך מוסר עבודה מצפוני ומשמעת גבוהה), קרבה ערכית, תחושת שייכות וזהות מוגדרת היטב. נוסף על כך, האידאלים האליגטריים-אינדיבידואליים של העולם המערבי החריפו והקצינו את מלחמת המעמדות דרך התסחיף הפלבאי, שמלובה ע"י אידאולוגיות חמלתיות, נראטיבים אפולוגטיים ושיוויוניים או פלורליזם שמאפשר לאוכלוסיות חלושות ונחשלות בתוך החברה ומחוצה לה לקבוע את צביונה, אופיה ומכאוביה. ידומן של אותן אוכלוסיות מגלות כי החברה המערבית מתעלמת מהמציאות הפיזית ויוצרת רבדים של אשלייה, אי-שפיות, פלסטיות וריקנות, הכחשה ואסקפיזם, אנוכיות ודיסגניקה פלבאית.

אלה הם הסממנים לכשלונה והתדרדרותה. אבל איך מתמודדים עם הבעיות הללו? אילו פתרונות ניתן להציע?

החברה הליברל-דמוקרטית המודרנית ושלל ההוגים שמצדיקים את קיומה, נוהגים לטעון שהציוויליזציה המודרנית היא "עסקת חבילה",  שבה כולם מקבלים את מה שהם רוצים: הכרה בהיותם "בני אדם", במעמדם, אישיותם ובסיפור הפרטי שלהם, ומשום כך בחופש שלהם. קחו למשל את מה שסטיבן פינקר כתב במאמרו The Stupidity of Dignity:

ממשלות דמוקרטיות מאפשרות לבדרנים לצחוק על מנהיגיהן, מוסדותיהן והנורמות החברתיות שלהן. הן דוחות כל ניסיון להגדיר "חזון יחיד של 'חיים טובים'. המחיר שגובה החופש הזה הוא היכולת לסבול התנהגות של אנשים אחרים, שאולי תראה חסרת כל עדנה בעינינו. אני הייתי שמח אם בריטני ספירס או 'אמריקן איידול' היו נעלמים, אבל אני חייב לסבול אותם, ובתמורה לכך איני צריך לדאוג שמא איעצר ע"י משטרת הגלידה [פינקר מבקר סנטור נוצרי שאמר שצריך לאסוף על אנשים ללקק גלידה בציבור, משום שליקוק מזכיר את הרגלי אכילה וטיפוח של חתול]. סחר החליפין הזה טמון בד.נ.א של ארה"ב והוא אחד מתרומותיה הגדולות ביותר לציוויליזציה האנושית: "my country 'tis of thee, sweet land of liberty.

חברות כמו שפינקר מתאר, הן חברות ללא סטנדרטים. המשתתפים בחיי החברה הזו, כולל חלק (נכבד) מהאינטלקטואלים, מעדיפים לברוח לעולם סוליפסיסטי שבו לכל אחד ישנה האוטונומיה הפרטית שלו ומוותר על ה'שלמות' וה'קיימות' החברתית, משום שהוא מפחד שהוא יאבד את היקר לו ומפני תדמית ציבורית שלילית (להיתפש כאיש ה"לא נחמד", וזה ש"לא עוזר" לחלשים, הנזקקים והמודחקים חברתית). כך התהוותה החברה הליברל-דמוקרטית המודרנית והסטרילית, שהיא לא יותר מיער מבטון שבו חוקים ציניים, יחסיים, צבועים וטיפשיים שולטים. הקורבן, הבינוני, האדיש, העצלן, רודף התדמית ואחוז-האשליות הם הפוקקים את תרבותה ומעצבים אותה בדלותם האיכותנית. האטומיזציה החברתית הזו יוצרת חוסר יציבות, שגורמת לחברות שמאמצות אותה להידרדר באופן טרגי לתהומות נשייה, תוך כדי שהן משאירות הרס רב מאחוריהן והופכות את המקום בו השתבחו בגדולתן, לחור נידח, חסר תכלית או מהות, כאוטי ומרתיע (מדינות אירופה של היום, במיוחד רוסיה, יוון, ספרד וצרפת, וחלקים נרחבים מארה"ב תואמים את המצב הזה באופן ברור). זהו אחד מהחוקים העתיקים ביותר של מדעי החברה והוא נוסח לפני 2,500 שנה ע"י אפלטון שמתח ביקורת על הדמוקרטיה והאינסטינקטיים הליברליים שלה. הטיעון הבסיסי של אפלטון היה שהמבנה הליברל-דמוקרטית מפר כל סדר חברתי הגיוני משום שהוא יוצר שיוויון מלאכותי. ההנחה שכל אזרח ראוי לקבל זכות להצביע ולהחליט בעניינים פוליטיים וחברתיים, מבלי להתחשב כמובן ביכולתו, אישיותו או השכלתו – היא אי רציונלית. הביקורת של אפלטון הייתה נכונה, ואף על פי שהוא אף פעם לא הגיע לשורש הבעיה באופן גלוי או מדויק (הבדלי אינטליגנציה תורשתיים), הוא אכן איתר את ה'סיבה' במסגרת המגבלות של זמנו.

נוסף על הביקורת הזו, אפלטון גרס כי צורת השלטון הטובה ביותר לניהול המדינה והחברה היא אריסטוקרטיה. רעיון ישן שההמונים הדיחוהו מרוממותו ב1789, והחליפוהו ברעיונות אופטימיים ופופוליסטיים. עבור רוב האנשים, אריסטוקרטיה היא רעיון שיש בו מין המוחלטות וה'אבסולוטיות' או ה'היררכיה' שמקפחת את רוב האנשים בחברה. הרעיון הזה אינו שגוי או גרוע מטבעו רק משום שאינו מיטיב עם רוב האנשים. למעשה, העקרון שעומד מאחורי אריסטוקרטיה (שהיא צורת שלטון) הוא בסופו של דבר הרעיון שבגינו כל שכבות החברה נהנות ומרוויחות (עד לגבול מסויים). איך זה קורה? בכל ציוויליזציה יש שכבה של אריסטוקרטיה טבעית. אלה הם בדרך כלל אנשים יוצאי דופן וייחודים, שמסוגלים להנהיג, להמציא ולהכווין את שאר האנשים. ברגע שהם מצליחים למצוא את המשעול לגן העדן הציוויליזציוני, לא רק הם מרוויחים – אלא גם שאר שכבות האוכלוסיה. זה נכון גם לציוויליזציה המערבית. מבט קצר על רוב עשיריה ואנשיה האמידים של החברה המערבית, מגלה כי תמצאו שם אנשים חכמים ושאפתנים, שבזכות התכונות הללו – תרמו רבות לחברה ולהצלחתה, אם זה במובן הכלכלי או הטכנולוגי והמדעי. ההצלחה של האריסטוקרטיה הטבעית הביאה את המערב למצב חסר תקדים, בו אפילו עניי החברה וחלשיה, מסוגלים להעמיד צאצאים ששורדים את ילדותם ומגיעים לבשלות מינית.

אף על פי כן, האמת הזו היא בגדר "טאבו" במערב. היא תגרום למי שתומך בה או מאשש אותה להיראות "מרושע" חשוך ולא פרוגרסיבי, צר אופקים וחסר רגישות. מכל מקום – זו האמת, ואין דרך אחרת לומר אותה. בעוד שאת האמת הזו נוהגים לדחות במערב, מדינות אחרות בעולם אימצו אותה באופן נלהב:

"חינוך חופשי וסובסידיה של דיור יובילו למצב בו היעילים פחות בחברה יתרבו יותר מהשאר. משום כך, תגדל האוכלוסיה של האנשים היעילים פחות. הבעיה שלנו היא איך לתכנן מערכת של של הרתעות, כך שחסרי האחריות והעבריינים החברתיים, יחדלו מלהאמין שכל מה שהם צריכים זה להוליד ילדים ואז הממשל חייב להם ולילדיהם מזון, תרופות, דיור, חינוך ועבודות. עלינו לעודד את אלה שמרוויחים פחות מ200 דולר ואינם יכולים לטפח ולחנך את ילדיהם, להוליד לא יותר משני ילדים. אחרת, נתחרט על כך שבזבזו את זמננו מבלי אפילו לבצע פעולות טנטטיביות שאמור לתקן מגמה שעלולה להוביל את החברה שלנו למצב של אנמיות פיזית, אינטלקטואלית ותרבותיות".

~ לי קואן-יו, אבי האומה הסינגפורית, 1969.

לי קואן יו דאג לאכוף את המדיניות הנבונה הזו. בשנות ה-60 הוא יישם תכנית ממשלתית הבאה לעקר ולסרס משפחות ממעמד נמוך שכבר השלימו את מכסת שני הילדים, מחשש שהם יכבידו על הכלכלה הסינגפורית. רעיון נוסף, אותו לי קואן יו חנך בסינגפור, ראוי להזכרה משום שהוא נשמט בדרך כלל כאשר מזכירים את ההצלחה של סינגפור בעולם המערבי:

"סינגפור היא אחת הכלכלות המשגשגות באסיה מזה עשרות שנים. התושבים שלה סינים ברובם, התרבות שלה קונפוציאנית, השלטון דיקטטוריאלי במסווה של דמוקרטיה, הפשע נמוך והעסקים פורחים, אבל כפי שמתריע השלט שצוין, אין בכל אלה כדי לטעת תחושת שאננות.

אמרנו תרבות קונפוציאנית? אחת המשמעויות של הדבר היא חתירה מתמדת למצוינות. כמו הילד הסיני ששואף תמיד להיות הראשון בכיתה, כך סינגפור שואפת תמיד להוביל בכל תחום. מאז תחילת שנות ה-60 כאשר היא נפרדה ממלזיה היא רצה קדימה מבחינה כלכלית ופותחת מולה פער, היא הייתה אחד מהנמרים האסיאתיים שבאו בעקבותיה של יפן.

הכלכלה הסינגפורית שגשגה בכל תחום בו החריצות והכישרון האנושי מחפים על החוסר במחצבים ובחקלאות, האידיאל הוא של השכלה, סחר בינלאומי וטכנולוגיה, מוסדות ההשכלה בעלי רמה בינלאומית, ואפילו ה-Institute of Technical Education שבו לומדים מקצועות כמו טבחות ועצוב שיער נחשב כמוביל בתחומו. מגזרים דוגמת אלקטרוניקה, ספנות, בנקאות, כימיקלים וזיקוק נפט הולכים ומשגשגים, האינפלציה נמוכה, האבטלה אפסית, ובשנים האחרונות פתחה סינגפור ערוץ נוסף: סין."

– YNET, הדמוקטטורה הסינגפורית.

ההצלחה של סינגפור היא תוצאה ישירה של המדיניות האאוגנית הגלויה והממוסדת שהמדינה הזו אימצה. היא שואפת לקטוף ולשבח את היפים שבפרחיה (אאוגניקה חיובית) ולנכש את העשבים השוטים (אאוגניקה שלילית), מה שעולה בקנה אחד עם הפילוסופיה הקופנוציאנית שדורשת לא פחות ממצוינות ו"ממרכזת" את התרבות סביב הישגיות והצלחה. השילוב המוצלח בין אאוגניקה וקונפוציניות החל בשנות ה-60 כאשר המשטר הסינגפורי יזם פגישות שידוך בין עשירי החברה ובוגרי האוניברסיטה, עודד אותם להתחתן ולהביא יותר ילדים לעולם, תוך כדי שהוא מפחית את המיסוי על אותה שכבה מוצלחת (בניגוד למערב, שבו המיסוי העצום של העשירונים העליונים מעוגן בחוק, ואלה שיפגעו מתקנות ברוח רובין הוד, הם לא רק אנשים 'עשירים ומושחתים', אלא גם אנשים שהתעשרו בצורה הוגנת). היום, סינגפור היא מדינה מצליחה מאוד ואחת מהמדינות בעלות ה-IQ הממוצע הגבוהה בעולם.

סינגפור מצליחה משום שהיא יודעת לשלב בצורה מיטבית בין חדשנות טכנולוגית לבין שני העקרונות שהעולם המערבי זנח ב1789, דהיינו היררכיה ושיתופיות או 'ריכוזיות' תרבותית, או במילים אחרות – שני העקרונות שהם הבסיס לשמרנות חברתית. תחת העקרונות הללו, בדרך כלל ישנן מספר אמיתות ששמרנים "קלאסיים" נוטים להסכים עימם:

1. חוסר שיוויון והיררכיה – בני אדם אינם שווים ביכולתם, מעלותיהם, יעילותם או תרומתם. הרעיון הזה הוא אבסורדי עבור שמרנים קלאסיים. הוגים שמרנים, לאורך כל ההיסטוריה, היו אנשים שהכירו בעובדה הפשוטה שרצונותיו של האדם הממוצע הם בינוניים, תמיד. הם לא תמכו במה שמאפשר לו לבטא את יצריו. הוא אינו יכול להתעלות על התשוקות הבינוניות הללו משום שאינו מעל טבעו והפרידספוזיציה הביולוגית שלו. דהיינו, הוא אינו יכול להבין או ליהנות מהסקרנות האינטלקטואלית, המיקוד המשמעתי והיכולת לדחות סיפוקים שמאפיינת אנשים חכמים יותר. משום שרצונותיו הם בינוניים, הם הרסניים יותר ועליהם להיעצר. לפיכך, "שיוויון" ו"אוטונומיה פרטית" הם אינם מטרות או יעדים שצריך להגשים ולאכוף, משום שהם מפרות ומפיצות התנהגות פוחזת, אימפולסיבית, בלתי ניתנת לעצירה ואנוכית. במקום זאת, הוגים מהזרם השמרני הציעו כי היררכיה וצורות שלטון המשמרות אותה – הן עדיפות על פני צורות שלטון המוניות יותר וגישות מתירניות יותר. אריסטוקרטיה, פאודליזם, מונרכיה ואפילו "מועצת חכמים" – כל אלה הם משטרים שמרניים מטבעם.

2. רעיון מרכזי וקונצנזוס – כדי שחברה תתקיים, היא צריכה קונצנזוס מוסרי-פרגמטי. הקוצנזוס הרעיוני הזה מנחה ואומר לאנשים מה טוב ומה רע, איזו התנהגות היא חיובית וראויה לתגמול חיובי ואיזו התנהגות היא שלילית. לא מדובר כאן רק על המובן המוסרי, לא גם במובן הפרקטי – ולמעשה, הוא התמהיל של השניים.

3. דרוויניזם חברתי – כחלק מאמונתם בחוסר השיוויון הטבעי בין בני אדם, שמרנים הם בדרך כלל דרוויניסטים. כלומר, הם מקבלים את העובדה שישנו דטרמיניזם ביולוגי בין בני אדם וכי תורשה או ה"טבע" מעניק תכונות ומעלות לאנשים מסויימים ומגרעות לאנשים אחרים.

4. פונקציונליזם הוליסטי – שמרנות היא אידאולוגיה או גישה בעלת אופי היסטוריציסטי; דרך מבט על ההיסטוריה וההבנה כי זו מבטאת את האופי והטבע האנושי, היא מנחה ומורה על אילו רעיונות יש לשמור ואילו רעיונות פשוט לא עובדים. לפי השמרנות, מה ש"מרגיש טוב" או מרצה את רוב האנשים, מבחינה סנטימנטלית – הוא שניוני בחשיבותו. עפ"י השיטה השמרנית, על מובילי החברה ופרטיה להישאר נאמנים לעקרונות מסויימים, לא להיכנע לריבוי של נראטיבים, ל"מורכבות" הרגשית של המציאות, לסובייקטיביות של אינדיבידואלים ולאמפתיה מוגזמת – אלא לפנות למה שעובד ומה שעדיף לחברה בטווח הארוך, גם אם הוא מעיק, קשה ומאתגר בטווח הקצר. שמרנות היא גישה פונקציונלית אורגנית. לפי ההגיון השמרני, התחשבות מופרזת בפרטים והתמקדות ברצונותיהם, היא באופן ברור א-פרגמטית. מדוע? משום שבני אדם אינם שווים ורובם אינם מוכשרים דיים ליטול החלטות שקולות. לפיכך – התחשבות ב"סיפורם האישי" יכול בקלות להוביל לאנרכיה וכאוס.שמרנים פונים בדרך כלל למסורת או לחוקים קונצנזואליים ולריכוזיות רעיונית בתחום החברתי, משום שהשיטות הללו הוכחות כחיוביות בעודן צולחות את מבחן הזמן, בעודם שואפים למזג בין השיטות והאינפורמציה, המסורת, המורשת והרעיונות הטובים שהוריש הזמן לבני האדם, על מנת להגיע לרעיון מרכזי וקונצנזואלי אחד שמטרתו היא לשמור על יציבות חברתית, התפתחות חברתית ומודעות מוסרית לבעיותיהם של אנשים אחרים בתוך חברה אקסקלוסיבית, גם מתוך הבנה שהרבה יותר קל לשמור על אחדות ויציבות במסגרת מצומצמת ולא גלובלית או אינקלוסיבית.

5. תרבות / לאומנות – אנשים מעדיפים לחיות עם אנשים שדומים להם וחולקים איתם ערכים דומים, מוצא דומה (גנטי או היסטורי) ומורשת. הדברים הללו מגבשים זהות מסויימת הנותנת לפרטים תחושת שייכות ותכלית, קרבה ואחדות. אנשים הקרובים זה לזה לא רק תרבותית, אלא גם (במידה רבה) גנטית, בדרך כלל שומרים יותר על החוק ונוהגים במצפוניות מעוררת גאווה וחווים פחות מקרי אלימות פנימיים חמורים בתוך המרחב הגאוגרפי בו הם מתקיימים (יפן, פורטוגל ואיסלנד הן דוגמאות טובות). המשמעות: נדרשת פחות שליטה ואכיפה ממשלתית סמכותנית. פחות דיבורים, פחות חוקים, פחות רגולוציות, פחות משאבים. כאן מורגשת ההשפעה של המשעול האבולוציוני של הקבוצות הגזעיות-אתניות האנושיות. מה שהפריד אותנו בתחילת דרכנו האבולוציוני, עיצב אותנו כפרטים וכחברות בהמשך המסע התרבותי שלנו. חשוב להדגיש: לכל תרבות יש מקום בעולם, דו-משמעית. כדי שכל תרבות באמת תשמור על יחודיותה, צביונה ובריאותה עדיף להפריד ולא למזג בין תרבויות, מה שיוצר קונפליקטים מיותרים וגורם לבעיות זהות חמורות. כמו כן, המחיר הגבוהה שאנשים משלמים בחברות רב-תרבותיות: אינטגרציה מובילה לדגרדציה. חברות רב-תרבותיות נאלצות להיכנע לתחלואה קיומית, בה כל אחד מנותק מהעולם, החברה והמציאות בו הוא חי ובמקום זאת מאמץ "ניהיליזם" ואנוכיות, צרכנות פלסטית ורדידות תרבותית.

5 הנקודות הללו הן הבסיס ל"ריאליזם" חברתי. כל ריאליזם חברתי הוא דרוויניסטי בסופו של דבר והוא לא מתאים לכל בני האדם. האמיתות שהוצעו כאן הן בגדר "טאבו" בעולם המודרני, אך ריאליסטים לא אמורים להירתע מבלהותיהם של אחרים. ריאליסטים מקבלים את העבודה שהחברה המודרנית כושלת בדיוק בגלל "דחיית המציאות" ואימוץ של ערכים, מנהגים וסגנונות חיים המתאימות לציוויליזציה רקובה ודקדנטית. ריאליסטים יודעים שכדי לצאת מהמצב הזה, נדרש לגבש שיטה ולהציב יעדים חדשים ורעננים שיחליפו את מערכות החוק, המשפט והחברה המאפיינות את העידן שלנו – חרף התנגדותם והתרסתם של שוטים, מכחישי-מציאות וסנטימנטליסטיים.

ל-5 הנקודות הללו יתנגדו שני קבוצות של אנשים: אלה שלא ירוויחו משהו אישי מהן. אותם אנשים יהיו בדרך כלל האנשים שהחברה  עצמה לא מרוויחה מהם שום דבר. הקבוצה השנייה יהיו אלה שחושבים שהומניזם או ליברליזם הם באמת השיטות שיבטיחו את הצלחתה של הציוויליזציה ואת השגשוג של המין האנושי. בדיוק עבורם כתבתי את המאמר הזה. המידע שמצטבר בזכות עמלם של חוקרים ומדענים מודרניים, חושפים בפנינו תמונה שונה לחלוטין ואמורים לגרום להם לבחון ולבדוק מחדש, ברוח הקונספט הניטשאני של "הערכה מחודשת של כל הערכים", את הערכים עליהם הם גדלו במערב. לאותם אנשים אני אומר:  ה"ריאליזם" הזה מהווה תגובה ישירה למציאות בה אנו חיים; אין בה טוב מוחלט או רע מוחלט ולפיכך היא מאתגרת אותנו לבחור את הדרכים והשיטות הטובות ביותר להצליח ולהתגבר על פיקציות אידאליסטיות, שמבטיחות לנו שמה שנשמע טוב ומרגיש טוב, הוא בהכרח נכון, טוב או ראוי. המנטליות הזו היא שמולידה פלבאיות הרסנית ואנוכית ומובילה אותנו לפתחה של תקופה מרתקת, בסופה של ציוויליזציה בוגרת, שחוקה ודוגמטית. תקופה בה המלחמה בין "פלבאיות" או בין "אידאליזם פיקטיבי" לבין "ריאליזם" תכריע את עתידה של הציוויליזציה המערבית. ריאליסטים יודעים שהאדם הוא לא אל ומתנגדים לכל תפיסה השמה את האדם במרכז העולם, מתוך הבנה שהאדם הוא אינו אלא חלק ממציאות סיבתית מורכבת יותר, גדולה יותר וחזקה יותר ממנו – ואם הוא רוצה להצליח, עליו להבין אותה ולעבוד איתה ולא נגדה. זו מהות המאבק בין ה"ליברליזם" הפלבאי לבין השמרנות ההיררכית.

:קטגוריותUncategorized

ריאליזם בעידן של פלבאיות

במאמר קודם, הוזכרו שני העקרונות הפילוסופיים עליה מושתת העולם המודרני:

1. שיוויוניות פרוגרסיבית (אגליטריות): מתוך הכרה בשיוויון האוניברסלי בין (כל) בני האדם (במובן הטבעי או המוסרי או יחדיו), שהפכה דומיננטית עם עלייתה של התנועה הנאורה והאמונה כי כל בני אדם הינם יצורים רציונליים, המסוגלים לחיות זה עם זה בהרמוניה פלורליסטית וסובלנית ובכך ולגבור על סכסוכים קטנוניים, נולדת המציאות החברתית וההתנהלות הפוליטית של המדינה והציוויליזציה המודרנית במערב: גישה של צמצום פערים, הכרה בזכויות אדם, זכויות אזרח וביזור של הכוח (בניגוד למרכוזו) לכלל חלקי החברה, תוך הכרה בזכויותיהן ובכבודן של כל הקבוצות התרבותיות והאידאולוגיות השונות המתקיימות בחסות הדמוקרטיה וגילוי של סובלנות כלפי כל אדם, יהיו נתיביו הרעיוניים והמעשיים אשר יהיו.
2. האוטונומיה וחירותו של הפרט: מתוך ההבנה וההכרה בשיוויון בני כל בני האדם, נובעת האמונה וההיסק הלוגי כי לאדם ישנן זכויות מובנות מאליהן, או "זכויות אדם", הבאות לחזק ולאפשר לאדם להנות מחופש אוטונומי ושליטה על חייו, תוך אכיפה של זכויותיו. יכולתו של כל אנוש להביע דעה, להפגין ולקבל יחס הולם ומכבד מסביבתו הן קדושות. השיוויון הפרוגרסיבי אמור להגשים למעשה את מטרת הנאורות: הפרט, מתוך הסכמה אנוכית, הקים ומסר את החברה לידי השלטון, כדי שזה ישרת בחזרה את הפרט, ע"י סובסידיות "חירותיות" שונות – בין אם קנייניות או רוחניות ומוסריות. התפיסה הזו רואה באדם "אטום" שמפקיד את גורלו בידי הממשל והחברה (מה שהוגים נוהגים לכנות "אמנה חברתית") כדי שאלה ישרתו אותו בסופו של דבר. אטומיזציה ואוטונומיה אינדיבידואלית היא המטרה העילאית של הנאורות ושל הליברליזם.

שני העקרונות הללו קיימים ב"יקום מקביל", יקום אבסטרקטי בו חוקים מוסרים ואורחות חברתיות קיימות, רק משום שהונח מראש הן יכולות להתקיים, למרות שאין להן "תקדים מציאותי". אף על פי כן, נהוג לראות בשני העקרונות בתור חוקים אוניברסליים או אבסולוטיים, אך הם בסופו של דבר פיקציות אבסטרקטיות שאמורות להיות כלי שרת פרגמטי למען מטרה מוסרית וצודקת לפי התנועה הנאורה. לפחות שני הוגים מסכימים עם האמירה הזו:

הנאורות אומרת: האדם הוא יצור רציונלי, ובתור שכזה יש לו זכות ויכולת לשלוט בעצמו, והוא מצויד במטען השייך לו מעצם טיבו – זכויות אדם. חירות או שוויון הם ערכים מוחלטים, ואי-אפשר לקחת אותם מהיחיד. זאת, למרות העובדה שאנשי הנאורות לא היו תמימים וידעו שהזכויות והחירויות שלנו הן סוג של פיקציה אינטלקטואלית.

הדמוקרטיה וזכויות האדם הן פיקציה? באיזה מובן?

אכן, מושג הזכויות הטבעיות, הקדם-חברתיות, והתפיסה לפיה החברה היא יצירה מלאכותית מעשה ידי אדם, לא היו אלא פיקציה או מוסכמה. אבל מוסכמה זו מונחת ביסוד המהפכה שהעמידה במרכז העולם את האדם החופשי והריבוני.

במילים אחרות: זכויותינו וחירויותינו כיצורים אוטונומיים אכן מעוגנות בפיקציה האומרת כי בכל זמן ובכל מקום, האדם, מעצם מהותו, הוא יצור תבוני, ולכן גם יצור חופשי ושווה לכל בני האדם האחרים.

פרופ' זאב שטרנהל, "באנו חושך לגרש", YNET

ההוגה השני שמסכים עם האמירה הזו, הוא הסובייקטיביסט הפרגמטי, ריצ'רד רורטי:

We anti-foundationalists, however, regard Enlightenment rationalism as an unfortunate attempt to beat religion at religion's own game – the game of pretending that there is something above and beyond human history that can sit in judgment on that history. We argue that although some cultures are better than others, there are no transcultural criteria of "betterness" that we can appeal to when we say that modern democratic societies are better than feudal societies, or that egalitarian societies are better than racist or sexist ones. We are sure that rule by officials freely elected by literate and well-educated voters is better than rule by priests and kings, but we would not try to demonstrate the truth of this claim to a proponent of theocracy or of monarchy. We suspect that if the study of history cannot convince such a proponent of the falsity of his views, nothing else can do so.

ריצ'רד רורטי מקבל את העובדה שאי אפשר להצדיק או להוכיח בצורה רציונלית את הדמוקרטיה הליברלית, ולפיכך אומר בפשטות: על אדם להביט על ההיסטוריה ולהאמין או להבין בעצמו שדמוקרטיה וליברליזם מודרני הוא השיטה הטובה ביותר, ולתת אמון סנטימנטלי בגישה הזו – ולא להתסמך על הצדקות "אבסולוטיות". העולם הליברל-דמוקרטי מבוסס על ערכים מוסריים פיקטיביים, שנאכפים באופן שאדם דתי נוהג בערכים דתיים: הוא לא יכול להוכיח אותם, אך הוא מאמין בהם.

ברבות השנים הפיקציות האבסטרקטיות והתאורטיות שאמורות להוות סוג של מגדלור מוסרי עבור אנשי המערב, הפכו לשיטות פעולה ממשיות. ככאלה (כמו לכל פעולה בחיינו) יש השפעה על המציאות בה אנו חיים. כך למעשה – החלתם הפונקציונלית על החברה של רעיון "שיוויון" בין כל בני האדם והאוטונומיה האינדיבידואלית יצרה אפקט כאוטי . פיקציות אבסטרקטיות הן בריחה מהמציאות, הן מבטאות התכתבות קלוקלת עם המציאות הפיזית והתעלמות מהעובדה הפשוטה שלמעשים שלנו יש השפעות תוצאתיות על המציאות החיצונית לנו, ולזו יש השפעה ישירה עלינו. כלומר, לבחירות וסגנונות החיים של אנשים יש השפעה על החברה עצמה ואף על הסביבה הפיזית ה"רוחבית" בה מתקיים האדם. חשוב להבין ולקבל את העובדה הפשוטה שהאדם אינו מנותק מהטבע או מהסביבה, והכוונה היא גם לטבע התורשתי והגנטי הטמון בו. בניגוד להתעלמות האידאליסטית הזו מחוקים סיבתיים ברורים במציאות הבאה מצד ההוגים הנאורים והתנועה המודרנית, התגובות והפרשנויות של העולם העתיק, בכללותם, העדיפו גישה (למרות שהיום זה נראה "פרימיטיבי" או "חשוך")  ריאליסטית למופעים פיזיים. משום כך, אלה מהווים אנטי-תזה לעקרונות של העולם הליברלי:

1. חוסר שיוויון – לפני 1789, ואף כמה עשרות שני אחרי השנה הגורלית הזו, ציוויליזציות וחברות מורכבות של בני אדם התנהלו לפי סטנדרטים היררכיים. במישור פוליטי-חברתי, היררכיה מעמדית ולוגיקו-פרגמטית הייתה חלק מובן מאליו בחברה, גם משום שהיא הייתה מגובית ע"י תפיסה קוסמית היררכית או תאולוגיה ענפה. מלכים, אצילים, כוהנים, פילוסופים ולוחמים, היוו את האליטה של החברה משום שהם מילאו פונקציות שהיו חיוניות עבור כל חברה והנהיגו אותה, הטוו את דרכה וחלקם דאגו לבקר אותה (הנביא התנ"כי, הפילוסוף). מתתחתם נמנו חקלאים, בעלי מלאכה ובחברות מסויימות גם  עבדים. המבנה השלטוני היה בדרך כלל אריסטוקרטי או מונרכי – מה שהתאים יותר להיררכיה חברתית (כביכול). אך גם חברות דמוקרטיות עתיקות התנהלו, בדרך כזו או אחרת, ע"י אוליגרכיות או קבוצות מצומצמות של חצאי-רודנים ואצילים, כמו פריקלס ביוון או המעמד הסנטוריאלי ברומא, שהיה מעמד של אריסטוקרטים המחליפים תפקידים בדרך אלקטוריאלית.
2. קהילתנות / קולקטיביזם – התפיסה המודרנית שהפרט הוא האובייקט שאמור להתרצות מהווה אנטי-תזה, במידה נרחבת או שלמה לתפיסה הקהילתנית / קולקטיבית שהנחתה חברות בעבר. יציבות החברה ושמירת הסטטוס-קוו המבטיח שגשוג ואחדות, נראתה כאידאל עילאי והוגן, שכן אינו מרצה רק אדם אחד ואינו משרת אינטרסים אנוכיים או אוטונומיים. החברה נראתה בתור גוף אורגני, שרק בזכות פעילות תאית קואופרטיבית,  ורק בזכות היררכיה חברתית וחלוקה נכונה של עבודות ותפקידים, יכול אותו גוף לשרוד ולשגשג. סובסידיות או זכויות לכלל האנשים או האזרחים ותפיסות אגליטריות היו חלקיות או לא קיימות.

שני המאפיינים הללו היוו תגובה ישירה למציאות בה חי האדם משום שהם עבדו בצורה נכונה עם הטבע האנושי ועם מנגנון הברירה הטבעית. חוסר שיוויון וקולקטיביזם הם ריאליזם דרוויניסטי וקבלה אל-הכרתית של הטבע האנושי, בצורה פרגמטית. אובדן שני העקרונות או ה"סממנים" העתיקים הללו לטובת ערכי המוסר והאידיאליזם החברתי של הנאורות, גרמו למיקרו-בעיות רבות, אותם ניתן לכמת לשלוש קטגוריות עיקריות הקשורות זו בזו:

  • כאוטיות פוליטיתכלכלית (מלחמת מעמדות): כל ציוויליזציה בהיסטוריה עברה מחזור קיום של לידה, בגרות, קמילה ומוות. הוגים כמו אפלטון, אוסוולד שפנגלר, האנטינגטון וטוינבי, דואגים להזכיר דבר פשוט: ציוויליזציות נופלות למעמד של עולם שלישי אחרי שהן עוברות למשטר דמוקרטי וצביון חילוני-מתירני. אפלטון היה הראשון מביניהם לציין כיצד זה קורה: ע"י פירוק ההסכמה הדרושה לקיום חברה וציוויליזציה, וחלוקה שווה של משאבים, דעות וזכויות למספר הרב ביותר של בני אדם, הדמוקרטיה מביאה להיתוך כאוטי בין שאיפות, רצונות, דעות וסגנונות חיים רבים ומגוונים מאוד, שאמורים להיסבל ע"י כל אחד בחברה ללא כל יכולת לבקר (תחלואה קיומית) ולשנות, החברה מתמוטטת – או, שאנשיה דורשים סדר דיקטטורי ופועים אחר מזמורם של מנהיגים כריזמטיים בעלי אופי רודני – שהופכים את המקום ה"משגשג" לשעבר למה שאנחנו היום נכנה "מדינת עולם שלישי". החברה שלנו היום לא יכולה לפתור את בעיותיה: היא מפולגת מדיי, בי-פולרית, אדישה, עצלה ונהנתנית, כנועה לאינטרסים של בעלי הון, מוכתמת ע"י נגיפים אנוכיים, צרות אופי, רדידות-שחק ופריזטיות ללא אופק.  בדמוקרטיה המודרנית, המספרים לבדם הולידו את הכשל הפופוליסטי, ולפי הצו ההמוני מוכתר פור גורלה של החברה. תוך כדי הטפה חברתית, תקשרותית ופוליטית, לאהבת אדם, שיוויון ורווחה, מלחמת המעמדות החריפה עוד יותר דווקא עקב טיפוח אמות המידה ההומניסטיות הללו. סובסידיות להמונים, העצלים, הנצנלנים וחסרי היכולת הופכות ממשלות לגופים רופסים שנאלצים להתמודד עם תקציבי רווחה עצומים (ברוח הסוציאליזם) , מבלי יכולת ממשית לכסות את החובות, ההפסדים והבזבוז.
  • בעיה קיומית (אטומיזציה אנטי-ערכית): שחיתות של רוח ומידות פושה בחברה המודרנית. עם חילונה של החברה, היעדר סטנדרטים מטא-אינדיבידואליים או קולקטיביים, אידאל טרנצנטדלי כמו "אלוהים" או סטטוס-קוו בעל מעמד קדוש (אריסטוקרטיה) וסובייקטיבציה של כל דעה או עניין – ובזכות גל הליבלירזציה ששטף את העולם מ1789, החלקים הגרועים באדם ("תיבת הפנדורה") הפכו לנפוצים ודומיננטיים, בלתי נשלטים כמעט ובעלי תוקף חוקי ורעיוני. ערך השיוויון הליברלי, האוטונומיה של הפרט, והפלורליזם הנגזר משניהם, מפלס הרעיונות והמעשים בחברה הופך לביטוי של יחסיות או ניהיליזם מוחלט. אנשים אנוכיים ושטחיים החוסים תחת הנחת השיוויון והאינדיבידואליזם ונהנים מזכויות אדם ואזרח, משתמשים באוטונומיה שניתנה להם כדי להתנהל בצורה חסרת הגיון והדוניסטית, בעודם מתחרים אלה באלה כדי לקדם את הסטטוס החברתי שלהם, דרך מוצרי צריכה ופעילות אסתטית, אקזיהיביציוניסטית או מינית גרידא. ההתנהגות המונית הזו פוגעת גם בצביונה התרבותי וגם בשגשוגה האינטקלטואלי של הציוויליזציה המערבית, ובכך – גם בהיבטים החומריים יותר. כתוצאה מה"היתוך האטומי" נוצרות פריזטיות, נוירוטיות, פרנויה, אי-שפיות וציניות (כל פיסת מידע בעולמנו היא סוג של "מוצר לצריכה" ותמחור מול אנשים אחרים) בעוד אינדיבידואלים עקורי שורש ומורשת, ללא שייכות או נאמנות, פועלים להגשמת אינטרסים כלכליים וסוציו-אקונומיים במעין שעבוד רצוני, ללא שלמות זהותית וללא חתירה למטרות שיתופיות, קהילתניות, קונטקסטואליות, ללא מוטיבציה להשיג משהו נעלה יותר מעצמם: יעד שאינו שרירותי לחלוטין ולא תלוי בטרנדים מתחלפים וחסרי משמעות (כמו ספרים של קואצ'רים, גורואים, תופעות אינטרנטיות ויראליות, חיטוטים קומפולסיביים ברשתות חברתיות וכו'). התחלואה הקיומית נובעת מהעיסוק בעצמי במקום העיסוק ב"ערכי".
  • עימות אתני-דמוגרפי (רב-תרבותיות ומגווניות): נוסף על אלה, התעוררה בעיה דמוגרפית אחרת: רב-תרבותיות ומגווניות אתנית-ערכית. אוכלוסיות של מהגרים ממדינות עולם שלישי או מדינות מתפתחות דורסים ורוכבים על גביי ההצלחה של מדינות המערב והופכים כל נחלה טובה ובריאה למוכת עוני, נחשלות, שנאה ומאבק על רקע אתני-תרבותי ואת החברה ה"מקורית" לכזו שעסוקה ברחמים עצמיים ואשמה מצפונית, על רקע סכסוכים גזעיים-אתניים היסטוריים שהסתיימו בצורה מבעיתה. בגלל מאורעות היסטוריים נולדה איזושהי חובה מוסרית לאפשר לאנשים ממדינות נחשלות להגיע למרחב המחייה של מדינות מתקדמות יותר, מתוך הנחה שכולנו בני האדם שווים ושכל הדעות וסגנונות החיים תקפים ולגיטימיים באותה המידה, ולכן יש לנהוג בסבלנות כלפיי בני אדם מכל גזע או קבוצה אתנית (הבדלים "חסרי משמעות", בני אדם הם "אזרחי העולם" ותו לא). היסטורית, מה שהוביל לזוועות מוסריות הייתה דווקא אותה אינטגרציה תרבותית או אתנית. הביטו רגע על ההיסטוריה ותראו סיפור בעל מוטיב ברור: בני אדם נוטים להיפרד אלו מאלה בצורה קלה מאוד וליצור קבוצות אקסקלוסיביות. במערב, ברוח החשיבה האנטי-תוצאתית, החליטו לפתור את זה ע"י עוד אינטגרציה תרבותית ואתנית. בדיוק בגלל החשיבה הקלוקלת הזו המערב ממשיך לסבול מההשלכות השליליות של ההחלטה האנטי-לוגית הזו: שתי קבוצות ייחודיות מבחינה תרבותית / אתנית, לא יכולות לחיות ולהתקיים באותו המקום, אלא אם אחת הקבוצות או שתיהן מתבוללות ובוחרות באלטרנטיבה המערבית – סגנון חיים צרכני, מודרניסטי, חלול, ללא שייכות ואפוף בניכור, או במילים אחרות: כניעה לתחלואה הקיומית, ובכך ביטול הרב-תרבותיות או המגווניות עצמה. אף אחד לא מרוויח מהמצב הרב-תרבותי, לא האוכלוסיה המקורית או "הרוב", לא המיעוטים ולא החלשים.

הבעיות הללו הן תוצר ישיר של הפלטפורמה הנאורה שהעולם המערבי אימץ ב1789. מעתה ואילך אציע חקירה עמוקה יותר לתוך המנגנונים והתופעות השונות שמובילים לאותן שלוש הבעיות.

***

כאשר החירות האינדיבידואלית הופכת לצורת החיים המועדפת של מרבית האוכלוסיה במדינה הנאורה, נוצרה חברת-אספסוף בינונית ומנוונת הפועלת לפי עקרון אל-הכרתי אבסורדי "אחדות למען אנוכיות", במובן המנוכר של שתי המילים. התנהגויות פסולות ובזויות או דעות ופעולות, כמו גם סגנונות חיים ובחירות קיומיות הפכו חסינות לביקורת מפאת שני עקרונות היסוד של העולם המודרני והיעדר סטנדרטיים או בסיס אובייקטיבי כלשהו לבחינת מעשים (חילוניות). האידאליזם הנאור אינו מותיר בחינה שכזו, משום שכל סטנדרט שמצוי מעל להחלטות אינדיבידואליות ומתבסס על הבנת תבניות וסיבתיות במציאות, תוך כדי אדפטציה יעילה ונכונה אליה, מהווה פגיעה ישירה בבסיס האידאליסטי של העולם הליברלי. המחיר של הבחירה האידיאליסטית הזו הוא כבד: החברה הפכה לגוף אנרכיסטי שאינו יכול לטפל בעצמו ולהתמודד עם בעיות, מהחשש שמא אדם אחד (שהינו שווה לאדם אחר) עלול להיפגע מכך. לפי ה"סטנדרט" המודרני, פגיעה באדם אחד היא כביכול פגיעה בכולם.

הבעיה הכלכלית-פוליטית כמו גם בעית הרב-תרבותיות הן שתי תופעות אותן ניתן לאגד תחת מונח יחיד, המתאר תופעה הרסנית, לה השפעה מחזורית ומתגברת על הדגרדציה התרבותית ובניוון הציוויליזציוני במערב והפיכתה לדיר חזירים. את אותה התופעה אני נוהג לכנות התסחיף הפלבאי.
"פלבאים" הם 85% מהאנשים המרכיבים כל חברה בציוויליזציה המערבית. "פלבאים" הם אנשים שאינם מסוגלים לקחת אחריות או להבין את השלכות מעשיהם ולהתנהל בצורה שקולה ורציונלית, היקפית וארוכת-טווח, מסודרת ומאורגנת (ככל שניתן). כמו כן, הם מתקשים לדחות סיפוקים מיידים. התסחיף הוא מצב בו אותם "פלבאים" הם אלו שקובעים את צביונה של החברה. משנתנה להם האפשרות להתעצב לפי ראות עיניהם ולבחור את 'משעולם' הקיומי והאפשרות לבחור את נציגיהם או שליחיהם, ה"פלבאים" זוכים לקבוע את צביונה של החברה. התסחיף הוא תופעה "דמוגרפית", פוליטית (פופוליזם דמוקרטי) אך יותר מכך הוא מופע אינפורמטיבי-תרבותי. סחף של מידע ופעילויות אנושיות בעלות אתוס עממי, אם אלו דעות, אינטרסים, מנהגים, עמדות ורגשות של אנשים או קבוצות בעלי העדפות טבעיות בעלות ערך פרגמטי ותועלתי בינוני (פלבאים, או ה"עם") המקדשות את המכנה המשותף הנמוך ביותר, הופכים לסממן מובהק של כל חוציה ובאיה של התרבות המודרנית (לבד מכמה מקרים בודדים). זו תופעה גלובלית. הערכים ההמוניים כלל וכלל לא קשורים לתכונות חיוביות כמו אינטליגנציה, כוח או הישגיות, הם מצויים במפלס שונה לגמריי בה צרכנות בנאלית ("לחם ושעשועים"), גיבורי תרבות א-תרבותיים, אנטי-אינטלקטואליות, ציניות ואנוכיות ו"סובלנות" כלפיי אנשים אחרים, או במילים אחרות "סובלנות" כלפיי אותו מכנה משותף נמוך ביותר הם "ערכי הליבה". התסחיף הפלבאי בולע כל נחלה טובה בחברה מלמטה גם בזכות התמיכה, האשרור וההכרה ב"צורות החיים" ההמוניות (פלורליזם) כלגיטימיות ותקפות "מוסרית" רק משום שזו בחירה "אנושית" (בני אדם "שווים" ברמה המוסרית). התסחיף מתאפשר (וגם מונצח) בזכות סובלנות כלפיי אותן דרכי התנהלות והזרמה מאסיבית של משאבים או חלוקת סובסידיות [1][2][3] לאוכלוסיות חלשות או בינוניות (כמו, רוב האנשים במעמד הביניים וכמעט כל האנשים במעמדות נמוכים) והתמקדות באוטונומיה הפונקציונלית של בני האדם. הגישה והיכולת של אותן אוכלוסיות בינוניות או נחשלות לכלל השירותים של העולם המודרני, גרמה להדרדרות תהומית כמעט בכל תחום. זה מתבטא היטב בתרבותה השטחית והפלסטית (תרבות ללא סטנדרטים) של רוב החברה, כמו גם במלחמת המעמדות הדמוגרפית, שמתנקזת לכדי משברים כלכליים התוקפים את החברה בהישנות הרסנית, על בסיס הנסיון למזער פערי גישה, זכות והנאה שחסומים בפני אנשים מסיבות סוציו-אקונומיות.

הבנה של עקרונות העולם המודרניות וסקירה של התופעות והמגמות המתוארות למעלה, מעלים את האפשרות שהחברה המודרנית לא תפתור את בעיותיה הכלכליות או התרבותיות ע"י עוד ליברליזם (דהיינו השוואת מעמדות דרך סובסידיות לפלבאים, דמוקרטיזציה, רב-תרבותיות). אכן, הבעיות שהעולם המודרני מנסה להיאבק בהן – מחריפות יותר ויותר, כאשר התחום היחיד שבו עדיין יש הצלחה לעולם המערבי הוא זה הטכנולוגי (יוסבר מדוע בהמשך). פנייה לאותם העקרונות לא תעזור למערב להתגבר על תחלואותיו, היא רק תעצים את החולי ותחריף את הניוון. רעיונות וגישות שכאלה נתנו פתרון חלקי בלבד וקצר-טווח, שברבות הזמן התברר שגרמה להחרפה באנוכיות, חמדנות, חוסר שיתופיות, איוולות, דגרדציה תרבותית והרחיב תופעות כמו עוני, פערים גישה ומשום כך – גם לאלימות גוברת ומקרי פשיעה רבים יותר. כל אלה יכולים להימנע, אך הם דורשים הבנה, הפנמה וביצוע של סיבוב פרסה פילוסופי-פסיכולוגי והערכה מחדש של הנראטיב המיינסטרימי-מודרני, או של כל נראטיב שחג והולל את ערכי השיוויון והחירות הפרטית.

תחילה, יש להבין: מעמדות או הבדלים מהותיים בחברה, הגורמים לקרעים ובעיות סוציולוגיות-אקונומיות ותרבותיות,  הן מניפסטציה (הסתברותית) של יכולות וכשרונות ובאופן כללי- של התכונות המוטמעות באדם באופן טבעי. אמנם נדמה שזה לא נכון, אך "פלבאיות" היא עניין מעמדי-טבעי, שנבנה ונוצר מחדש בכל חברה ציוויליזציונית / מורכבת, שלא יחלוף עם שיפור ברמות החיים והתנאים של בני אדם. למעשה, כשאלה יעלו – תחלואות ובעיות גדולות יותר וחמורות יותר (יוזכרו בהמשך) – יתגאו למול עיני הזכוכית של ה"רובוט" המודרני. לפני כן, יש להפנים: בני האדם אינם שווים ויש ביניהם הבדלים מהותיים בתכונות חשובות הנחוצות לחברה כגוף שלם ולהצלחת הפרט, תכונות שמתבטאות בהתנהגות וככאלה – נושאות מטען תוצאתי ישיר, גם ברמה הפרטית וגם ברמה הכוללנית-חברתית. אכן, החיים הפרטיים של בני אדם לא מנותקים מהחיים הציבוריים ולהחלטות ובחירות אישיות, יש השפעה על דברים אחרים החיצוניים ל"אני". אמירות שכאלה יגרמו לרבים לשפשף את עיניהם. "תורת גזע" , "דיקטטורה", "שוביניזם", "חוסר רגישות", "צרות אופקים" ו"אטימות" – הן חלק קטן מז'רגון רחב של כינוי גנאי דלוחים, שלא פונים לגופה של טענה ויועלו בשצף של קטנוניות ומותחן נפשי. התגובות הללו מובנות ואוטומטיות בעידן כמו שלנו, שכן טענות "שוביניסטיות" הן טאבו חברתי ונוגדות את אנינות ה"תקינות הפוליטית" של האדם המודרני, שלמד לשנן בעל-פה את מיתוסים מודרניים שקבעו שאם אדם "ישקיע" ויעבוד קשה ומאידך יקבל חינוך טוב וסובסידיות שונות מהחברה או מהממשל – יוכל הוא להיות גאון מחשבים, אמן חשוב, הוגה מהפכני או מנהיג אנליטי או אפילו – להתפרנס בכבוד. המציאות הרבה יותר מורכבת, מייאשת ומכוערת ורק בצורה של מטא-אנליזה, תחשיבים פסיכולוגיים ו"רגישות" כלפיי מצבם של אחרים יודחו לרגע, במטרה לנסות לבחון שוב את המשעול בו פוסע העולם המודרני, החל מהמהפכה הצרפתית ועידן האורות. בסופו של דבר, ה"שיוויון" וה"אוטונומיה לפרט" הם רק היסחי דעת המודרניים שיצאו מכלל שליטה (באופן בלתי נמנע, מה שלמעשה כבר הובהר והוסבר ע"י אפלטון ואריסטו), הנחות לא מבוססות ולא מבוקרות שכאלה, ברגע שהן מנותקות מהמציאות בה הן אמורות לעבוד, תכשלנה. אם בעבר הייתה איזושהי "סיבה" להאמין ב'נכונות' האוניברסלית והאבסולוטית של שתי העקרונות המודרניים, היום לא רק שיש כאלה שמודנים שאלה הנחות דמיוניות ופיקטיביות – אלא שבזמן הזה, הן עומדות בפני מבחן המציאות עצמו, שכן בימינו המדע המודרני עורם ראיות אמפיריות "מסוכנות"  שמאששות את חוסר השיוויון בין בני אדם ומוסיפות מימד של "תורשתיוּת" ודטרמיניזם גנטי:

 Personality decided at birth, NZH

Personality types are linked with structural differences in the brain – which could explain why one child grows up to be impulsive and outgoing while another becomes diligent and introspective.

Anatomical differences between the brains of 85 people have been measured and linked with the four main categories of personality types as defined by psychiatrists using a clinically recognised system of character evaluation.

The researchers said the brain differences are structural and can be measured as variations in the size of specific regions of the brain that appear to be linked with each of the four personality types.

2: Direct Link Between Hereditary Personality Trait And Brain's Endorphine System

Researchers using positron emission tomography (PET) have validated a long-held theory that individual personality traits-particularly reward dependency-are connected to brain chemistry, a finding that has implications for better understanding and treating substance abuse and other addictive behaviors.

3:  Genetics and Personality Disorders

The three authors of the Dimensional Assessment of Personality Pathology (Livesley, Jackson, and Schroeder) joined forces with Jang in 1993 to study whether 18 of the personality dimensions were heritable. They found that 40 to 60% of the recurrence of certain personality traits across generations can be explained by heredity: anxiousness, callousness, cognitive distortion, compulsivity, identity problems, oppositionality, rejection, restricted expression, social avoidance, stimulus seeking, and suspiciousness. Each and every one of these qualities is associated with a personality disorder. In a roundabout way,therefore, this study supports the hypothesis that personality disorders are hereditary.

במילים אחרות, החיווט הגנטי שלנו, מגדיר במידה רבה או מעטה (במקרים רבים) – את התנהגותנו. ראוי וחשוב לציין במקום הזה שתחום הגנטיקה ההתנהגותית הוא עדיין מדע בעריסה. ללא ספק. התחום עדיין נדרש למחקרים רבים ואישושים אמפיריים נוספים, כמו גם הבנה טובה יותר של המוח האנושי, על בסיס תאוריות ממחושבות ומכניסטיות, שאמורות לצלול עמוק לתוך הטבע והגנים של האנוש, כדי לקבוע באופן וודאי (במונחים מדעיים) כיצד כל הגנים האלה, שהתפתחו במהלך מיליוני שנות האבולוציה, משחקים תפקיד בקיבוע ועיצוב אישיותו. אף על פי כן, הבסיס האמפירי הקיים בהחלט מסמן מגמה מאוד ברורה: לגנטיקה יש חלק בעיצוב הווית האדם, דווקא היכן שנדמה שרק התרבות, החינוך או הנסיבות וההיסטורית חישלו אותה. נוסף על האישושים האמפיריים הללו בתחום הקשר בין מבנה המוח, האישיות והגנטיקה – ישנה תכונה אחרת בבני אדם, מדידה יותר ומבודדת, שהוכח פעם אחר פעם, באופן מאוד משכנע (ואף קונצנזואלי היום) שהיא נתונה לפרדיספוזיציה גנטית. מדובר על האינטליגנציה האנושית:

1: The Inheritance of Inequality

This is the genetic inheritance of cognitive skill. The similarity of parents’ and offspring’s scores on cognitive tests is well documented. Correlations of IQ between parents and offspring range from 0.42 to
0.72, where the higher figure refers to measures of average parental vs. average offspring IQ (Bouchard and McGue 1981, Plomin, DeFries, McClearn and McGuffin 2000).

2: The handbook of neuropsychiatric biomarkers

By decomposing the variance in IQ measures by structural equation modeling into genetic shared and non-shared environmental components, they confirmed and extended their previous finding showing that verbal and performance IQ are highly heritable, 85% and 65%, respectively. (עמוד 158)

ישנם אנשים, כמובן, שיצאו נגד הרעיון שאינטליגנציה קיימת, שאפשר למדוד אותה ע"י כלים מהימנים ואו שהיא חשובה. אחרים יטענו שאינטליגנציה היא הבנייה חברתית מערבית ושמבחני IQ נושאים 'נטאיות-תרבותית' שמונעת מקבוצות מסויימות מלהצליח בהם. אלה הן טענות שמדענים מתוך הקונצנזוס המדעי ומומחים  לפסיכולוגיה קוגנטיבית ומבחנים פסיכומטריים, בדרך כלל ידחו. אינטליגנציה קיימת, אפשר להגדיר אותה ומבחני IQ הם תקינים ומהימנים מאוד בהיבט הטכני, הם בוחנים ובודקים ישירות את מה שמכונה g-factor ע"י שאלות המכילות מטען "תבוני" (g-loaded). במאמר מקיף שהתפרסם בניו-יורק טיימס, פירסמה הפסיכולוגית לינדה גוטפרדסן את העמדה של הזרם המרכזי במדעי ההתנהגות והפסיכולוגיה, כתגובה לתהיות ולתואנות בגנות חוקרים ומדענים שהעזו לחצות את גבול התקינות הפוליטית:

1. Intelligence is a very general mental capability that, among other things, involves the ability to reason, plan, solve problems, think abstractly, comprehend complex ideas, learn quickly and learn from experience. It is not merely book learning, a narrow academic skill, or test-taking smarts. Rather, it reflects a broader and deeper capability forcomprehending our surroundings-“catchingon,” “ making sense” of things, or “figuring out” what to do.

2. Intelligence, so defined, can be measured, and intelligence tests measure it well. They are among the most accurate (in technical terms, reliable and valid) of all psychological tests and assessments. They do not measure creativity, character, personality, or other important differences among individuals, nor are they intended to.

3. While there are different types of intelligence tests, they all measure the same intelligence.
Some use words or numbers and require specific cultural knowledge (like vocabulary). Other do not, and instead use shapes or designs and require knowledge of only simple, universal concepts (many/few, open/closed, up/down).

אינטליגנציה התפתחה אצל המין האנושי בעת שזה החליף את החוסן הפיזי שאפיין את מיני הקופים, קרוביו הביולוגיים, בחוסן מנטלי. התהליך האיטי הזה החל (כנראה) שאחד מאבותיו הקדמונים של ההומו ספיאנס "ירד מהעץ" ועבר לתנועה ביפדלית בסוואנה האפריקאית ונאלץ להסתגל לחיים על הקרקע ולא על צמרות העצים. תכונה כמו אינטליגנציה עזרה לבני אדם לצוד חיות גדולות יותר, לפתח אסטרטגיות וטקטיקות צייד שישיגו להם מקורות מזון עשירי חלבונים (שהיו הכרחיים להתפתחות וגדילת המוח), לפתח שפה מורכבת יותר ודרכי תקשורת טובות יותר שעזרו להם לצוד ביעילות, ליצור אינטקרציות חברתיות כדרך לשיתוף פעולה בעודם מנסים לצלוח את מכמורות המציאות האבולוציונית – בעודם נכנסים למה שפסיכולוגים אבולוציוניים נוהגים לכנות "הנישה הקוגנטיבית". במהלך המסע ההישרדותי של המין האנושי התכונה הזו לא רק שסייעה לאדם לשרוד, אלא גם לשגשג ואף להכפיף (במידת מה) את הטבע ולעצב את סביבתו בהתאם לצרכיו. העובדה הפשוטה הזו הופכת את התבונה של בני האדם לייחודית, משום שיש לתכונה הזו איכויות פרגמטיות-פונקציונלית עילאיות, במיוחד עבור מין שתלוי במוחו יותר מאשר בגופו – וזה נכון במיוחד גם היום. במסגרת ציוויליזציונית ובחברה המודרנית המורכבת,  העליונות האיכותנית של האינטליגנציה מתבטאת במה שמניע וגורם לתסחיף הפלבאי להפוך להרסני יותר, דרך מלחמת המעמדות המודרנית – ובכך רוקם את חבלי התלייה של החברה המודרנית והופך את התלכיד החברתי לבעיה פוליטית-כלכלית.

בשנת 1996 הוציאו שני יוצאי הרווארד, צ'רלס מורי וריצ'רד הרנסטין, את הספר The Bell Curve. הספר הפך לרב-מכר והצית שיח תקשורתי ער, ליבה מחלוקות על רקע אגליטרי, אתני ומעמדי וזיכה את שני החוקרים במעמד של "כופרים" בקרב חוגים אינטלקטואלים מסויימים. שני החוקרים  הראו כי סטטיסטית, הפילוג הסוציו-אקונומי בחברה נתונה בעולם המערבי, קשור באופן ברור למנת המשכל של האוכלוסיה. סטטיסטית, אדם חכם יותר, יהיה במעמד גבוהה יותר וירוויח יותר כסף ואילו אדם חכם פחות, יהיה במעמדות הנמוכים יותר (מעמד ביניים "אמצעי", "נמוך" ו"עשירון תחתון"):

(ויקיפדיה)

מה שהיה שערורייתי עוד יותר, הייתה הטענה והנחת העבודה שהופיעה בספר, כחלק אינטגרלי מהתזה שהציעו: הפוטנציאל הקוגנטיבי של האדם נקבע ע"י הגנטיקה. כמו כן, מנת המשכל נשארת קבועה וכמעט בלתי ניתנת לשינוי לאורך החיים. הטיעון הזה זיכה את שניהם בתואר "כופרים". תחשיבים והגיונות שכאלה גורמים לאנשים לשבות במוחם מחשבה מבעיתה; אם יש קורלציה בין תבונה ומעמד חברתי, מלחמת המעמדות מתחילה ברמה הגנטית. משום שישנו מרכיב דומיננטי ובלתי חשיל בעיצוב היכולת של בני אדם לקבל החלטות מאוזנות, שקולות ורציונליות יותר, ניתן לומר כי הדיאלקטיקה בין ה"פרולטריון" לבין ה"בורגנים" או בין מעמדות נמוכים וגבוהים יותר, לאורך ההיסטוריה וגם  בעידן בו קפיטליזם הוא הרעיון הכלכלי הדומיננטי, היא רקורסיבית ונצחית. לפיכך, הנראטיב המודרני שדואג לטפח תקוות בקרב אנשי המערב הינו שגוי לחלוטין או תקני באופן חלקי בלבד (לכל היותר) בכל הנוגע להרבה מאוד סוגיות מוסריות, חברתיות ותרבותיות. מדוע בדיוק?

הטיעון האפולגטי והנאור מדגיש כמה הגישה והיכולת לקבל חינוך טוב יותר ומעשיר היא שמגדרת בין המעמדות יחד עם הקפיטליזם (שהינו אי-שיוויוני מטבעו משום שהוא מתגמל את עומלי החברה באופן היררכי) יוצרים מציאות מכוערת ומצערת: לאדם ממעמד סוציו-אקונומי נחות יותר אין את האמצעים לכלכל ולחנך עצמו כמו אנשים אמידים יותר, לכן – לא יכול להתברג גבוהה יותר בסולם הסוציו-אקונומי, משום שאינו יכול להשיג עבודות יוקרתיות, מורכבות וחשובות יותר, בדרך כלל גם הרווחיות ביותר. נגזרים עליו חיים קשים יותר, מסובכים ואפופי ייאוש. לאור  הסיבתיות שמוצגת בנראטיב המערבי הנאור, מתעוררת שאלה מתבקשת: "איך מלכתחילה אדם מסויים השיג את עושרו?". התשובה המיידית, לפי הנראטיב האגליטרי-מערבי: "הוא השיג את עושרו בדרך לא הוגנת". הוא רימה, הונה וניצל אנשים אחרים משום שהשיווין הטבעי בין בני אדם (פוטנציאלית, תוצאתית, מוסרית, או כל מונח מעורפל אחר שאין לו תקדים היסטורי או מציאותי) עבד לרעתו. תשובות ותחשיבים שכאלה פוסלים את האפשרות שפקטורים אחרים קובעים את עושרו של אדם. בזכות המידע האמפירי ועבודות מחקר חלוציות, כמו זו של ריצ'רד מורי וצ'רלס הרנסטין, נכתב מחדש הרקע ההיסטורי של הדיאלקטיקה הסוציו-אקונומית הנצחית – ואולי הוא יצליח לבער את מדיניות הסוביסידיה האידיוקרטית שהחברה והממשל מנציחים. כחלק מהניסיון לסיים את מלחמת המעמדות הזו נוהגים להאשים את "עשירי החברה", בעלי הכוח והשררה, האליטות וה'חונטות' במגדלי השן בתחלואות החברה והאנושות. תופעות שליליות כמו בורות וטיפשות, עוני, שחיתות, חמדנות, עושק ודריסה של "זכויות האזרח", כמו גם פגיעה ברגשות של אנשים אחרים וביכולתם של השכבות התיכוניות והנמוכות לרומם עצמם ולתרום לכלכלה עצמה – מיוחסים לרוב לעשיריה ונפיליה של החברה. בין כל הטיעונים הללו, נעלמה העובדה הפשוטה שמי שהצליח להגיע לעמדות מפתח בחברה (אנשי אקדמיה בכירים, פרופסורים, אדריכלים, רופאים, רוב עורכי הדין, פיזיקאים ובאופן כללי – בעלי תואר שני ומעלה) ולעבודות הרווחיות והמשפיעות ביותר, כנראה עשה זאת בזכות יכולתו הקוגנטיבית הגולמית שהורישו לו אבותיו והברירה הטבעית.

כשאני מדבר על תסחיף פלבאי, אני מתכוון לנסיון להילחם במלחמת המעמדות ברוח השיוויון והחירות ובכך – התרסה ישירה נגד הבסיס לכל חברה וציוויליזציה מצליחה. ציוויליזציות מורכבות תמיד משכבה של חלוצים / מקימים, שמהווים אריסטוקרטיה טבעית. זו בדרך כלל קבוצה של אנשים מוכשרים, ממוקדים וחכמים יותר מאחרים, המסוגלים לבנות חברה מוצלחת ומשגשגת, משום שהם מסוגלים לתעדף נכון בין החלטות וגורמים שונים. כל הציוויליזציות התחילו בצורה הזו. כל הפיתוחים הטכנולוגיים ופריצות הדרך המדעיות התחילו בזכות אנשים חדי-אבחנה שהורישו את הידע הזה לדורות הבאים, עד שאנשים אחרים, חדי אבחנה לא פחות, הבינו את העקרון ושדרגו אותו. מנהיגי החברה ומוביליה החברתיים דאגו לארגן את החברה לפי היררכיה והתפתחה שיטה של התמחות והתמקצעות בעבודות מסויימות (כך נוצרו קבוצות של בעלי מלאכה, חלקאים וסוחרים) ורעיון מרכזי או אידאל קולקטיבי כלשהו שמאגד את כל החברה לכדי צורה אנטי-אינדיבידואלית וקהילתנית יותר. הדור השלישי של אותה החברה / ציוויליזציה נהנה מהעמל של שני הדורות הראשונים – וכעת כשהחברה או הציוויליזציה החלו לשגשג, המעמדות הנמוכים נהנים גם כן מהפירות ומרשת ההצלה ועודפי המזון והמשאבים של החברה ומשום כך, חלק גדול יותר מילדיהם מצליח לשרוד. בשלב הזה מתחיל השינוי. כשיותר אנשים מהמעמד הנמוך יותר שורדים, הם מהווים עול דמוגרפי וסכנה לסטטוס-קוו. למה? הם רוצים חלק מההון והעושר של אותה חברה / ציוויליזציה או לכל הפחות – מהיציבות היחסית שההיררכיה מעניקה לחברה. כשחלק מסויים מהאנשים היותר אמידים ומבוססים בחברה, מחליטים לצודד ב"פלבאים" ולהעניק גושפנא פילוסופית למאבק של המעמדות הנמוכים יותר בחברה (חקלאים, בעלי חנויות קטנות וכו'). אותם הוגים יוצרים רעיונות (פיקטיביים ומנותקים מהמציאות) כמו שיוויון בין כל בני האדם ואחווה גלובלית ויוצאים נגד המוסדות השמרניים הישנים. השלב הבא בתהליך הזה הוא מהפכה, בו ה"עם", הפחות משכיל או מיומן, כופה על ה'אריסטוקרטים' את הרצון להשתוות אליהם בהיבט הזכויות וההכרה באנושיותם ובקיומם (אתונה, רומא, המהפכה הצרפתית והמהפכה הרוסית הן דוגמאות טובות, ובמידה מסויימת גם "מהפכת א-תחריר" במצרים). מכאן והלאה – מתחיל התסחיף הפלבאי שתואר למעלה, הרס התרבות, הערכים והסדר – למען אנרכיה חברתית ואנוכיות, מאבק מעמדות כלכלי מחזורי ותמידי שמרעיל כל חלקה טובה בחברה ומפלג אותה עוד יותר ורדידות תרבותית בינונית וחסרת כל תועלת או שחק. ה"עם" מקדם ערכים, תפיסות ורצונות, כמו גם גיבורי תרבות ואנשים שמייצגים את הוויתו הבינונית או הנחותה יותר ואינו מסוגל ליטול החלטות או בחירות נכונות יותר ולדחות סיפוקים מיידים. משום שבכל מקום בעולם רוב האנשים הם אינם יוצאי דופן, מיוחדים או חכמים במיוחד, הפלבאיות הפכה לתופעה ויראלית וגלובלית והיא חבה את הצלחתה לאימפריאליזם הליברלי והדמוקרטי. בישראל, נהוג לבקר (בדרך כלל אנשים בעלי IQ גבוה מהממוצע בסטיית תקן אחת ~ 115 IQ הם אלו שמבקרים, ואלו שבדרך-כלל יש להם תחומי עניין יעילים יותר), את תרבות הריאלטי ואת שטחיות ורדידות-רוחו של העם, את מנהגי הנוער הקלוקלים, את חוסר האחריות, האדישות, הניכור והאנוכיות. את אותן ביקורות ניתן לשמוע במדינות מערביות אחרות, בין אם ארה"ב, צרפת או הולנד.

התסחיף הפלבאי מתעצם בזכות תופעה דמוגרפית אחרת: רב-תרבותיות. אנסה להבין את הנושא הזה, דרך בחינת עושרן של אומות העולם.

 

:קטגוריותUncategorized

על השפעות הטכנולוגיה 2

בימים אלה שוקדים בהנהלת פייסבוק, בפאלו אלטו שבקליפורניה, על הקמת מחלקה חדשה: המחלקה המדינית. במחלקה תיושם מדיניות גלובלית אסטרטגית וישרתו שגרירים של החברה. למעשה פייסבוק תהיה בעלת צי דיפלומטי משלה.

עם למעלה מ-600 מיליון משתמשים רשומים, פעילות בכל השפות, מטבע סחיר עצמאי וגידול שנתי מרשים בהכנסות, פייסבוק היא כבר מזמן מעצמה. יש האומרים שכבר כיום היא המעצמה השלישית בגודלה, אחרי סין והודו. לפי קצב הגידול של אומת הפייסבוק היא עשויה לגבור על שתי המעצמות תוך זמן לא רב, ובשלב הבא היא תדרוש חברות באו"ם ובמועצת הביטחון.

לפחות אין לפייסבוק צבא בינתיים, למעט חרצובות הלשון המושחזות של משתמשי הרשת החברתית. לאחרונה התקבלה בהנהלת החברה הצעירה החלטה כי עליה ליצור קשרים הדוקים יותר עם ממשלות, עם מוסדות מדיניים ועם כלי תקשורת.

NRG

לטיפשות, שעמום, אדישות, רכלנות ומציצנות יש תנע אינסופי. אחרת, כיצד ניתן להסביר את עלייתה של "מעצמת האינטרנט" הזו?

פייסבוק מושתת על שני עקרונות פשוטים, אותם הוא חולק עם פיתוחים טכנולוגיים אחרים:
1. חדשנות: כולם מתלהבים מדברים חדשים, מבריקים, נוצצים ויעילים יותר או מהנים יותר מטכנולוגיות ומיזמים קודמים. הם נותנים לאדם המודרני מזור מהשעמום השגרתי, מעומסי המידע המעיק ולא הנחוץ, מהמציאות המעייפת והקשה ופותחים עבורו שער לקונצנזוס החברתי.
2. פלטפורמה חופשית ושיוויונית: ווב 2.0 הוא מניפסטציה של ערכי העידן הנאור, ובהם קדמה, שיוויוניות וחופש ביטוי (או חירות). רשתות חברתיות הן כלי מעולה עבור כל אדם, בעיקר משום שהן נותנות לו ומשרות עליו את התחושה שיש משמעות, תכלית, כיוון וחשיבות לחייו. רשתות חברתיות גורמות לו להאמין שיש לו חברים רבים, שהוא פופולרי, אהוד ונאהב, מעניין או מיוחד – אף על פי שיש עשרות אלפים כמוהו, שמעבירים את אותם המִמִים, בדרך כלל מעריצים את אותם האלילים, רואים את אותן סדרות טלוויזיה ומשתתפים בעולם גלובלי, הומוגני – ולצערנו הרב, שטחי ורדוד.

בפוסט קודם, דיברתי על השפעות הטכנולוגיה והיכולת הדואלית והבלתי נמנעת שלה לבנות ולטפח, אך גם להרוס, לנתץ ולתחלא. הזכרתי, בסוף המאמר, את אלמנט ההמוניות והליברליות שבטכנולוגיה התעשייתית המודרנית. כששני העקרונות הללו מתמזגים, תחלואות מסוכנות נוצרות:

ואכן, בשולי ה-G8 כינס סרקוזי פורום חדש הקרוי e G8, ואליו הוזמנו כל האישים החשובים בתחום האינטרנט. בין השאר נכחו שם מנכ"ל גוגל אריק שמידט; מנכ"ל ניוז קורפ, רופרט מרדוק; ומנכ"ל פייסבוק מארק צוקרברג. נושא הרגולציה, ובעיקר החששות מפני ניצול לרעה של הרשת לפגיעה בחלשים ולחדירה לפרטיות, היו הנושאים המרכזיים בכינוס. מנכ"לי החברות מתבוננים בדאגה במגמה לחקיקת חוקים חדשים שיגבילו את חופש השימוש ברשת. לא מזמן נפגש צוקרברג גם עם נשיא ארה"ב ברק אובמה ודן איתו בנושאים שונים.

הטכנולוגיה הזו, שאמורה לתת לכל אחד את החירות להביע דעתו ולחשוף את מרכולתו בפני כולם הובילה את מנהיגי האומות להיערך לאפשרות הגרועה מכל: החשש מניצול לרעה ופגיעה בחלשים כמו גם חדירה לפרטיות. באופן מוזר לחלוטין, דווקא השפעות ההתמכרות והגלישה המואצת ברשת החברתית על אופי החברה, צביונה, בריאותה והתנהלותה – מטרידות פחות. מיותר לציין שיש לעניין השפעות על כולנו, או יותר מדויק לומר – היא מבטאת סוג של משבר או מגמה שלילית: אנחנו מעדיפים את החיים הוירטואליים מאשר אלה שמחוץ לקופסא, את העדריות וההמוניות – ולא את היוצא דופן והייחודי באמת, את אשליית העליונות – ולא את העוצמה הממשית. אף אחד לא יכול להתמודד עם המחשבה הזו, משום שהיא עלולה להוביל למצב נוראי שבו כל הערכים עליהם גדלים בני המערב – נבחנים מחדש ומתפוררים. מישהו חשב על צנזורה? היגבלי גלישה? היגבלי גישה לטכנולוגיות? אולי לא כדאי לתת לכולם להשתמש בטכנולוגיה? אולי כדאי למנוע מטכנולוגיות כאלה או מיזמים דומים לאלה בתוך מסגרת טכנולוגיה, מלהתקיים? אבוי,  חוסר שיוויון וחירות?

אחרי הכל, אולי בני אדם באמת לא מסוגלים להתמודד עם המציאות.

:קטגוריותUncategorized