ראשי > Uncategorized > אינספור סיפורים, שני צדדים, מוטיב אחד.

אינספור סיפורים, שני צדדים, מוטיב אחד.

נאו-ריאליזם שמרני: שלושה סיפורים, שני צדדים, מוטיב אחד.

כל אדם שגדל בחברה שיוצרת מגע עם חברה אחרת או קבוצה אחרת, חונך לפחות על אלמנט בינארי-קולקטיבי אחד. הוא גדל לקבל את ה"מחסום הטבעי" שקיים בנו, אבולוציונית. הוא קיבל איזשהו הגדרה כוללנית, קונצנזואלית, של "אני" ו"אנחנו" ואיזשהי הגדרה של "הוא" וה"הם". בדיכוטומיה הזו ישנו "איזור מותר" והוא כמובן האיזור של "אנחנו". אתם יכולים לקרוא לו הצד הלבן, הידידותי טהמוכר. מחוצה לו – ישנו "איזור אסור". אתם יכולים לראות בו  "השחור", ה"לא מוכר" והמנוכר. הגדר הזו היא חיונית והכרחית לנו, בני האדם, חיות עדר מפולפלות ויהירות שכמותנו.

עם השנים למדנו לשנוא את זה. לשנוא את התכולה הזו לשנוא, להפלות, להבדיל, לפחד ולרצות במוכר והדומה לנו. תופעות כמו גזענות, קסנופוביה, ברבריזם, בני תרבות, פטריקים, פלבאים, אריסטוקרטים או פשוטי עם וכו' – נראו לנו קטגוריות בלתי-רציונליות ולא מוצדקות. למדנו לתעב את את זה בצורה כל-כך עמוקה, עד שלא שמנו לב שהחלפנו את הדיכוטומיות הקלאסיות (שאותן ראינו כנוראיות כל-כך) באחת חדשה ופרדוקסלית.

בנקודת זמן מסויימת זעקו אנשים מהתנועה הנאורה "כולנו שווים". בצרפת, קפצו רבבות מכל חורי הגבינה ובשנה גורלית אחת, 1789, הפכו סדרי העולם.

הקול המרקסיסטי שמע את ההד וזעק גם הוא: יחוסלו הבורגנים והקפיטליסטים, מונעי השיוויון והצדק החברתית. ב-1917, התחוללה המהפכה הבולשביקית ברוסיה.

זה לא הסתיים כאן, כמובן. שני הנראטיבים הללו נשמרו איתנו עד היום. הם חלק מהותי וחשוב מהמנטליות של האדם ההמוני, חלק חשוב מהוויתו של ה"עם" של ההמון, של האספסוף, של המפגינים והשובתים. השילוב בין השניים הוליד את מה שאנחנו היום מכנים "זכויות אדם", את האוטונומיה של הפרט ואת השיוויון הבלתי-יחסי והלא-מיוחס בפני כל אדם אחר או בכל מצב מהותי (המשתייך לתחום המוסר) במסגרת חברתית. השילוב הזה הוליד את מדיניות צמצום הפערים, הסובסידיות החברתיות, תקציבי הרווחה וההשגחה הפרטית של המדינה והחברה על הפרט. של המעמדות של העם ושל מעמדות העילית. היום, בעולם בו בני אדם נתפסים כשווים, זכאים ואוטונומיים, מתעוררת באופן פרדוקסלי הדיכוטומיה האחרונה. הדיכוטומיה של "סוף ההיסטוריה". נראטיב ליברלי שדורס את כל סיפורי הדיכוטומיה והבדלנות באופן מוצלח מסיבה אחת פשוטה. אפשר לחזות בו ולראות אותו כל יום, כמעט בכל מקום בעולם. לצורך ההמחשה, הרי שלושה סיפורים שונים (מתוך אינספור סיפורים דומים לאלה):

מפגינים ביוון השתלטו היום (ו') על בניין משרד האוצר, ותלו שלט ענק שקרא לכינון שביתה כללית, במקביל למשא ומתן שמנהלת הממשלה עם בכירים באיחוד האירופי על ביצוע תכנית קיצוצים נוספת.

כ-200 מפגינים מאיגוד PAME שבמימון המפלגה הקומוניסטית חסמו החל משעות הבוקר המוקדמות את הכניסה לבניין משרד האוצר באתונה, ומנעו כניסת עובדים. הם תלו שלט שהתנוסס על חמש קומות בחזית הבניין, הורידו את דגל האיחוד האירופי והחליפו אותו בדגל האיגוד. הם מסרו כי ימשיכו לחסום את הכניסה למשך היום.

במקביל, נציגים של האיחוד האירופי, קרן המטבע הבינלאומית והבנק האירופי המרכזי מסיימים ביקורת על יישום הרפורמות הכלכליות ביוון, בתמורה לקבלת הלוואות חילוץ בגובה 110 מיליארד אירו (159.06 מיליארד דולר) מהאיחוד האירופי וקרן המטבע. בהמשך היום צפויים שלושת הגופים לפרסם הצהרה בעניין.

YNET

נשיא מצרים חוסני מובארק התפטר אתמול (שישי) אחר הצהריים מתפקידו, לאחר שבמשך 30 שנה שלט במצרים. סמוך לשעה 18:00 הודיע סגנו של מובארק, עומר סולימאן, בטלוויזיה הממלכתית כי הנשיא החליט לסיים את תפקידו ולהעביר את הסמכויות לידי הצבא. מובארק עצמו לא הופיע, ועל פי שמועות שונות עזב את קהיר כמה שעות קודם לכן.

הודעתו של סולימאן, ששודרה מלשכת הנשיא, הייתה קצרה ועניינית ונמשכה כחצי דקה. בפנים חתומות בישר סולימאן לעם המצרי על סוף עידן מובארק. ההמון המצרי בכיכר א-תחריר קיבל את הבשורה בשאגות שמחה. "מצרים חופשית, מצרים חופשית", צעקו המפגינים שהציפו את הכיכר. "הקץ לעושק, הקץ לשחיתות". הצבא, שנמנע עד עתה להתעמת עם המפגינים הודיע כי בכוונתו להמשיך ולשמור על הסדר.

הודעתו של סולימאן הייתה אקורד הסיום למאבק שהחל לפני 18 ימים, במהלכם תבעו מיליוני מצרים את התפטרותו המיידית של הנשיא בן ה-82. במשך קרוב לשלושה שבועות, קראו המפגינים לסיים את השלטון שהביא לדבריהם עוני, שחיתות ודיכוי.

הארץ

ומאמר אחד מחו"ל, שמשקף את הגלובליות של המנטליות של "סוף ההיסטוריה":

Fast-forward to Scott Walker today. Representing a new breed apart from Wisconsin’s earlier Republicans, he is seeking to re-open the asset-grabbing Gilded Age style. A plague of rent-seekers is seeking quick gains by privatising the public sector and erecting tollbooths to charge access fees to roads, power plants and other basic infrastructure.

Economics textbooks, along with Fox News and shout radio commentators, spread the myth that fortunes are gained productively by investing in capital equipment and employing labour to produce goods and services that people want to buy. This may be how economies prosper, but it is not how fortunes are most easily made. One need only to turn to the 19th-century novelists such as Balzac to be reminded that behind every family fortune lies a great theft, often long-forgotten or even undiscovered.

The Guardian

"אנחנו": אנחנו הצד הטוב. אנחנו הצד ההגון, הישר, הפשוט, הצנוע. אנחנו העם, העובדים, הפרולטריון. אנחנו זה ה"עצמי", הביטוי העצמי, החופש והחירות. כולנו שווים בצד הזה. זוהי אמת אוניברסלית. אתה בדרך כלל לא אשם בבעיות ותחלואות החברה, אתה חיי את חייך, שורד ומנסה להתקיים עם מה שניתן לך ומה שהעניקו לך ההיסטוריה והנסיבות – זה מעט (ביחס לצד ה"אחר").
"הם": שם ניתן למצוא את העשירונים העליונים, הפוליטיקאים, האליטות האקדמית במגדלי השן, הטכנוקרטים, אנשי המערכת, הטוטליטריים, דיקטטורים, מלכים, אריסטוקרטים, סטאלינים, היטלרים ואת השטן. הם הרוע בהתגלמותו. נושאי דגל הציניות, צרות האופקים וחוסר ההתחשבות. הם חומסים את שאר בני החברה; מנצלים את תמימותם והגינותם, חריצותם ועמלם של אנשים רבים וטובים, כדי להתעשר ולהגיע לעמדות מפתח בחברה. הם לא מאפשרים לשאר האנשים לרכוש השכלה או מקשים על אנשים ממעמדות הביניים (היותר נמוכים) והמעמד הנמוך ללמוד. הם שוטפים את מוחות האנשים, נותנים להם להאמין בסיפורים כוזבים, נוהגים בחוסר שקיפות ואילו האנשים עצמם – מכורים ל"לחם" ו"שעשועים", צופים במופעי גלדיאטורים מודרניים, בוהים בקופסאות בוהקות, תוכניות רדודות וסוגדים לעגל זהב. באופן עקרוני וחריף – אם נעיף את אותם הגורמים ה"רעים", נוכל ליצור מצב אוטופי, עולם טוב ביותר. זה החל ב1789, זה נמשך ב1917. אך הפלא ופלא, העולם בו אנחנו חיים והחברה בה אנו מצויים – איננה אוטופיה, והבעיות המציפות אותה הן גדולות, משמעותיות ורחבות-היקף יותר מאי-פעם. למרות הכל, הנראטיב המודרני ומוטיב ה"שיוויון והחירות" הוא המוצלח והמבוקש ביותר בעולם, באופן דיי ברור. הוא נותן לכולם תחושה שהם אכן שווים, שמגיע להם, שהם זכאים. כל מה שיעלו על רוחם הינו לגיטימי. דעותיהם חשובות, מעשיהם תכליתיים וחייהם בעלי משמעות. מה שמפריע לחזון הזה להתממש הוא חוסר שיוויון בעולם ופגיעה בחופש ובחירות של הפרט, ממקור חיצוני.

הבה נהפוך רגע את הנראטיב הזה על פניו, ננער אותו מעט ונראה מה נופל למטה.

בעידן המודרני, ישנו עגל זהב אחד ויחיד: הפרט. "אין עוד מלבדו". האמת הזו הופכת אותו לעיוור ומשוחד כשזה נוגע לבעיותיה של החברה. הרי, הוא לא יכול להאשים את עצמו – זה סותר כל דחף פנימי או "לוגיקה" בסיסית. במקום זאת – הוא אימץ טקטיקת הישרדות בדמות הצדקה פסיכולוגית פשוטה: במקום להאשים את עצמי, אני אאשים אדם אחר וקבוצה אחרת בבעיות שאני שותף להיווצרותן. כשזה נעשה ברמה המונית יותר, נוצר מצב פרדוקסלי של "אחדות למען אנוכיות" בין כל האנשים השונים בחברה, שמתאגדים נגד איזושהי קבוצת עילית או גורם "שטני" אחר שסוחט מהאדם הפשוט את כוחותיו. כחלק מהמהלך הזה, אני אעמיד פניי תם, קבצן וגזול – תוך כדי שאני מאמין שלהחלטותיי ובחירותיי אין השלכות על חיי וחיי אחרים (אפילו במסגרת קולקטיבית-כללית, אפילו סוציו-אקונומית) ואין לי חלק 'מהותי' בנעשה מחוץ לחצר שלי ואולי של שכניי. בצורה הזו, כל דיסוננס קוגנטיבי שעלול להתעורר נפתר באופן פשוט ולכל "מצוקה" בחיים יש הצדקה 'חיצונית' לאדם – וזה יכול להמשיך בחייו מבלי להיות טרוד מהנעשה סביבו. יבואו אנשים מסויימים ויאמרו: "אך ראה את השחיתות בממשל ואת הציניות של בעלי ההון! זו ההוכחה הכי גדולה לצדקת דרכו של העם!".
גם אם במעמדות העליוניים יותר יש שחיתות, נפוטיזם או ניצול, יש לזכור ולציין עובדה פשוטה אחת: ההמון והמעמדות המרכיבים אותו הם המקור הכי פורה ובוטה ל"תיעוד דוקומנטרי" של אנוכיות, טיפשות, ציניות, נצלנות, שחיתות, עצלנות, אימפוטנציה איכותנית, נהתנות מיידית, חוסר אחריות או היעדר מצפוניות – לא פחות מכל אחד אחר. ההבדל המהותי בין ההמון ובין כמה קבוצות עילית בחברה (בערך 15% מהחברה) הוא פשוט: רוב האנשים בחברה אינם חכמים, אחראיים, שקולים או מצפוניים מספיק מכדי להצליח לכלכל עצמם ולחיות בצורה מאוזנת. משום כך, אותו פלח עצום מהאוכלוסיה תלוי כל-כך בסגולות הממשלה וחסדי רגולוציות הסובסידיה שיגאלו אותו מחטאיו הנוראיים. אין פלא שהוא מאשים אותם. הם אמורים לשמור עליו, להיות לו לאומנת המשגיחה עליו ומנקה או מפנה את הצרכים והשארים המזוהמים שהוא השאיר אחריו, משום שהוא (והכוונה כאן היא לרוב האנשים בחברה) – פשוט אינו רציונלי או חכם דיו כדי ליטול החלטות נכונות – אין לו היכולת הפונקציונלית והוא מוגבל ביולוגית (לטענה הזו יש גיבוי בספרים כמו The Bell Curve ובמאמרים מדעיים ומחקרים רבים אחרים).

השירות ההמוני הזה לפרט הוא דבר שלא "מגיע" לאף אדם רק משום שהוא אדם. להנחה הזו אין "תוקף" או ביסוס כלשהו, לבד מהגחמה הרגשית הפשוטה ששואפת לדרוס כל פער "דרוויניסטי" בחברה, רק משום שזה נראה לא נחמד, נתפס כלא סובלני ומתחדד בשיח חברתי בתור מעשה לא 'מוסרי'. ניטשה כינה את זה "מוסר עבדים" – והוא צדק. זכויות אדם או ערכים אוניברסליים נצחיים וטבעיים הם לא יותר מפיקציות היסטוריות שבאו כהתרסה למציאות דרווניסטית, היררכית, אריסטוקרטית או פיאודלית, שלא היטיבה עם כל בני האדם והפכו לפסולות ונתעבות בגלל האופי התחרותי, הדרשני וההישגי שלהן. כש"מוסר העבדים" הפך לקבוע תודעתי, כל מי שמביט על העולם מחוץ לספרה האינדיבידואלית ולא מתחשב בפרט ובתפליטיו הסנטימנטליים בדרך שווה ו"הוגנת" הופך ל- "לא לגיטימי" במישור החברתי. כל המגננות והחומות הללו לא יעזרו לבני המערב. אימוצם של ערכי השוויון והחירות (יחד עם הפיתוח הטכנולוגי המספק נוחות חומרית לבני המערב ושיטת הקפיטליזם התעשייתי וההמוני) יצרה חברה בעלת דפוסי התנהגות אדישים, נהנתניים ואנוכיים – המובילים לדנגרציה – תחילה רק מבפנים ומהאנשים עצמם, ולאחר מכן – כאשר אוכלוסיות נחשלות ממדינות עולם שלישי  וחרות להשתקע במקום בו החברה מנותקת מערכיה הבתוליים, מחדוותה האביבית וממורשתה ומרבית פרטיה עסוקים או באנוכיות ובאינדיבידואליזם הרסני , או ברחמים עצמיים ואשמה הפושטים על נפש האדם מתוך בעתה מפני ה"דרוויניזם" ההיסטורי.

זוהי דנגרציה שנובעת מתוך הכחשה, שהיא הבסיס לנראטיב המודרני על פיו האדם יכול להיות מה שהוא רוצה ומי שהוא רוצה, לצרוך ולקנות, לרדוף אחר כסף ורכוש, אחר אושר ועוד תענוגות, תוך כדי התעלמות מההשלכות של מעשיו או חמור מכך – תוך כדי התעלמות מוחלטת מהעובדה שלמעשים שלו יש בכלל השלכות.

בני אדם לא אוהבים לחשוב בצורה הזו. הם אפילו לא מעלים בדעתם שהם עצמם הבעיה. חייב להיות איזשהו פקטור של "חוסר הוגנות" או "ניצול", כל דבר שמוציא את ה"אני" מחוץ למשוואה. האמתלה כי ישנו גורם "שטני" חיצוני שמצליח להשתלט על העמדות החשובות בחברה ולהתעשר בזדונית על חשבון אחרים היא חביבה על כולם, כי היא נותנת הצדקה לכל מעשה טיפשי ופוחז שפלוני יעשה ומחזקת את האמונה בזכויות האדם, בחירות הפרט ובשיוויון. כמובן, ה"גורם השטני" הזה הוא סוג של פיקציה, או לפחות – חלקי מאוד או ספקולטיבי מאוד והוא נוגד הוכחות ונתונים אמפיריים [לקריאה נוספת על הנושא: Income Inequality and IQ], שמעידים על כך שהחכמים ביותר בחברה הם המשכילים בחברה ולכן גם ההעשירים ביותר בחברה, ושאינטליגנציה היא עניין תורשתי. כמו כן, הוא נוגד הבנה בסיסית של העקרון הקפיטליסטי של היצע וביקוש. הרי, לאותו איל הון, תאגידן עשיר או קפיטליסט "חזירי" – אין שום כוח או יכולת בעולם, אילולא היה הציבור משתף עימו פעולה ודורש את מוצריו ופתרונותיו. כשאנשים כאלה, מהמעמדות הבינוניים והנמוכים בחברה, קובעים את סדר היום התרבותי, הממשלתי ואת הצביון והאתוס החברתי מתוקף היותם חופשיים ושווים – נוצר כאוס ואנרכיה, מכיוון שכל אחד דואג אך ורק לעצמו. אחרי כמה שנים, כולם מתעוררים למציאות קשה יותר, דגנרטיבית ומנוונת. בנקודה הזו, יווצרו שתי קבוצות עיקריות של מביעי דעה: האחת, זו שמוחאת נגד המעמד העליון באופן אקטיבי – כבר הוזכרה. השנייה כנראה תתמוך באותו הרעיון של המפגינים האקטיביים, אבל, שהכל מתחיל להתפורר  האנשים מאותה שכבה ישקעו בתוך הכורסא, יפתחו את מסכי הטלוויזיה או יגלשו להם להנאתם באינטרנט. מכל מקום, שתי הקבוצות הן אנתרופוצנטריות ואנוכיות עד מאוד.

***

במבט לאחור, נראה כי הנראטיב המודרני והמוטיב הפופוליסטי שלו הוא מסע כושל להפוך את כל בני האדם למה שאינם יכולים באמת להיות. תופעות כמו עוני, שחיתות, נצלנות, נפוטיזם, חוסר הוגנות, טיפשות ואנוכיות – לא נעלמות, הן התחזקו והפכו לאומנות של ממש בחלק מן המקרים. האשמה של "בעלי הון" והאנשים החזקים בחברה היא עניין בעייתי, משום שלא מדובר כאן בוידוי אובייקטיבי לחלוטין, אלא במסע לניקוי אותו "אדם מהשורה" מכל שמץ של אשמה או מאחריות. איך פותרים את המצב הזה?

למרבה הפלא, אין צורך לחפש פתרונות חדשים לחלוטין. ההיסטוריה מלאה ברעיונות טובים ופרגמטיים שנזנחוו. מדוע? משום שהם לא התאימו לכל בני האדם. הם היו "צרי אופקים" מטבעם, ודיברו על אמיתות כואבות ומכוערות. אמיתות שכאלה הן בדרך כלל פחות פופולריות. היום הן מכונות "שמרניות" וברוח הליברליזציה המודרנית, נהוג להתייחס אליהן בבוז גלוי. זוהי תחושה גלובלית שעולה בקנה אחד עם המוטיב ה"פופוליסטי" של הנראטיב של "סוף ההיסטוריה", הן לא מתהרמנות עם האינדיבידואליזם המודרני שבסיסו הוא רעיון השיוויון הנצחי.
האמיתות השמרניות הללו הן מה שאני מכנה "ריאליזם". הן נוגעות ומתייחסות למציאות באופן ישיר – דהיינו, הפרשנות שלהן היא נסיון להסתגל למציאות מתוך הבנה שחיי בני האדם הם מאבק ותחרות. הריאליזם הזה דוחה את רוב האמונות המודרניות ומתנער מכל הערכים החברתיים של התנועה הנאורה. אין שיוויון בין בני אדם, יש היררכיה ויש תחרות. בזכות ההיררכיה והתחרותיות – רק התנהגות חיובית, יעילה, פרודקטיבית ורציונלית מתוגמלת. מנגד אלה שאינם מספיק טובים או מתנהגים באופן פתולוגי, יוסרו, יוגלו או יסורסו, או ש"יפלו" במהלך של ברירה טבעית דרוויניסטית. אין סובסידיות, הטבות או "זכויות" פיקטיביות. יש דחייה נחרצת של השתקעות או אינטגרציה של אוכלוסיות נחשלות. מכאן, שאין גם אוטונומיה לכל בן אדם  ואין תרבות המהללת ומקדשת את הפרט או את הפלורליזם הדעתני שנוצר מתוך השיוויון בין כל הפרטים. במקום זאת – יש קולקטיביות תרבותית: מחליפים את הסגידה לאנוכיות ו"להדוניזם מיידי" שגורר הפסדים כבדים בטווח הארוך, ומתמקדים בהשפעה הקולקטיבית של מכלול הפעילויות וההתנהגויות הקיימות בחברה – תוך כדי חינוך לערכי מורשת קהילתניים ואתנוצנטריים. תחת רעיון "מרכזי" תגובש החברה כולה בעודה דוהרת לעבר מטרותיה, תוך כדי הבנה שהמטרה מקדשת את האמצעים.

:קטגוריותUncategorized
  1. אין תגובות.
  1. No trackbacks yet.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: