ראשי > Uncategorized > ריאליזם בעידן של פלבאיות – חלק 2

ריאליזם בעידן של פלבאיות – חלק 2

בשנת 2002 יצא לאור הספר IQ and the Wealth of Nations, שנכתב ע"י הפסיכולוג הבריטי ריצ'רד לין וחוקר מדעי המדינה טאטו ואנהאן. בדומה למה שהוצג בספר The Bell Curve, גם כאן הקורא המערבי התמים מתוודע לאמת נאוצה:

The book includes the authors’ calculation of average IQ scores for 81 countries, based on their analysis of published reports. It reports their observation that national IQ correlates with gross domestic product per capita at 0.82, and with the rate of economic growth from 1950-1990 at 0.64.

Erich Weede and Sebastian Kampf wrote that “there is one clear and robust result: average IQ does promote growth.”[17] Edward Miller wrote that “the theory helps significantly to explain why some countries are rich and some poor.”[18] Michael Palairet wrote that “Lynn and Vanhanen have launched a powerful challenge to economic historians and development economists who prefer not to use IQ as an analytical input.”[19] In a reanalysis of the Lynn and Vanhanen’s hypothesis, Dickerson (2006) finds that IQ and GDP data is best fitted by an exponential function, with IQ explaining approximately 70% of the variation in GDP.[20] Dickerson concludes that as a rough approximation “an increase of 10 points in mean IQ results in a doubling of the per capita GDP.”

Wikipedia

מדדים כמו תמ"ג (GPD) וקצב הצמיחה הכלכלית של מדינה נתונה תואמים לממוצע הIQ של אותה המדינה, מה שמחזק את הטענה של כותבי הספר: בדומה להבדלי מעמדות בחברה המערבית המודרנית, ההבדלים בין אומות עשירות, אמידות, מתקדמות ומדעיות יותר, לבין אומות עניות ונחשלות מקורם ב-אינטליגנציה. האומות החזקות והמצליחות בעולם הן ממציאניות, יצירתיות, חדשניות יותר ומתאפיינות בחשיבה מערכתית-היקפית וארוכת טווח ולכן הן נוטות לאמץ ערכים כמו תרבותיות, מודעות חברתית וקולקטיבית ומשמעת עצמית – ואלה מתאפשרים גם בזכות מוסר עבודה גבוהה, אך בעיקר בזכות היכולת לתכנן ולקבל החלטות נכונות ורווחיות יותר – וכדי שזה יקרה, מדינה צריכה להיות "חכמה יותר". הרי מיפוי של IQ ברחבי העולם:

https://spengleriantimes.files.wordpress.com/2011/06/world_average_iq_2000.png?w=300
כפי שניתן לראות, אירופה, ארה"ב / קנדה, רוסיה, סין ומדינות מזרח וצפון-מזרח אסיה – הן בעלות IQ ממוצע של 97-106 . כל המדינות המתפתחות או מדינות העולם השלישי הן מדינות בעלות IQ נמוך או נמוך מאוד (פחות מ-95 / פחות מ85). בין המדינות הללו נמנות  הודו, מדינות מוסלמיות רבות (מזרח-תיכון, צפון-אפריקה, חצי האי הערבי), אינדונזיה, חלק ממדינות דרום אמריקה ואת כל המדינות האפריקאיות ביבשת התת-סהרית, או החלק ה"שחור" באפריקה (לנתונים מלאים מתוך הספר).

המיפוי הזה מגלה וחושף עוד "אמיתה" שעלולה לזעזע מערביים רבים. המדינות המתפתחות הן מדינות לבנות או מזרח-אסיאתיות, ואילו אלה שאינן הן בדרך כלל שחורות, היספניות או מזרח-תיכוניות. במידה והאינטליגנציה היא תכונה שמבחינה גולמית או פוטנציאלית נקבעת מראש ע"י התורשה, אולי אוכלוסיות במדינות נחשלות קלועות במחזוריות נצחית של טיפשות? הטענה הזו נחקרה באופן נפרד במחקרים אחרים (מחקרי אימוץ של ילדים מגזעים מסויימים ע"י הורים מגזעים אחרים ומחקרים בסטודנטים אפריקאים [ סיקור]), כמו גם בספר IQ and the Wealth of Nations ובפרק 13 ב- The Bell Curve. שערורייתית ושנויה במחלוקת ככל שתהיה האינקוויזיציה אחר האמת הגזעית, הממצאים האחרונים נוטים לאשש ולחזק את ההשערה כי ישנה קורלציה בין שיוך גזעי (שעצם קיומם הוטל בספק, בעבר) ומגוון רחב של שונויות גנטיות "עמוקות". חסינות ועמידות או נטייה למחלות מסויימות הן עובדה ידועה בימינו – וכעת, בעזרת כלים אובייקטיבים יותר, בחנו טענות "גזעניות" שנפסלו משום שהיו אינטואיטיביות מדיי ולא נבדקו בכלים מדעיים גרידא. האמונה המודרנית שגורסת שאין הבדלים בין גזעים או שכל ההבדל הוא "שטחי" לחלוטין או שזו סוג של הבנייה חברתית חשוכה ואפלה שקרעה הקשר והרסה את האחווה האגליטרית בין בני  האדם, כמו גם הזוויעה את ההיסטוריה האנושית והכתימה אותה באדמומיות מוסרית, היא בסופו של דבר מיתוס.

אף על פי כן, ישנן תאוריות והסברים עכשווים המנסים לדחות את טענות "גזעניות" בדרכים שונות. למשל, התאוריה של ג'רד דיאמונד אותה העלה על כתב ופרסם בספר Guns, Germs and Steel. דיאמונד טוען בספר כי היתרון שיש למזרח-אסיאתים ולבנים על אוכלוסיות שהפגינו נחיתות טכנולוגית ו'אינטלקטואלית' לאורך ההיסטוריה, נובע אך ורק ממיקומם הגאוגרפי והעושר המשאבי שאותו איזור גאוגרפי סיפק לקבוצות אנושיות שונות, לאחר שאלה החלו ליישב כל חלקה בכדור-הארץ. כך לבנים ומזרח-אסיאתים, משום שיישבו מקומות נוחים יותר מבחינה אקלימית ועשירים יותר במשאבי טבע ובכלים שלא היו נגישים לאוכלוסיות שחורות או מזו-דרום-אמריקאיות, כמו גם עצם היותם של אותם איזורים "רוחביים" עצומים (Latitude),  בין אירופה וסין, המאפשרים שטח תמרון רחב יותר ופתוח למעבר של רעיונות (סחר תרבותי) והמצאות, היו יכולים גזעים כמו הלבנים או המזרח-אסיאתים לפתח עליונות טכנולוגית ומדעית. כמו כן, משום ש"גזעים" מסויימים היו מבודדים גאוגרפית, הם הוכנעו ע"י חיידקים ובקטריות שהובאו ע"י האדם הלבן. האירופאי היה עמיד בפני החיידקים הללו בדיוק משום שהוא חי בעולם שבו לא רק רעיונות או סחורות עברו במהרה, אלא גם תחלואות אפידמיולוגיות.  הוא ידע מגיפות רבות ובסופו של דבר, פיתח עמידות בפני חיידקים ונגיפים מסויימים. כשהוא החל ליישב את העולם החדש ולהקים קולוניות בשירות האימפריות הלבנות, האוכלוסיות הילידיות לא יכלו להתמודד עם הנגיפים שהאדם הלבן הביא עימו.

התאוריה של דיאמונד דוחה, במידה כזו או אחרת, את האפשרות שישנם הבדלי קוגניציה תורשתיים בין הגזעים. אף על פי שההיפותזה של דיאמונד מעניינת ומחוספסת מאוד בהיבט הלוגי-אמפירי, היא לא בהכרח סותרת או פוסלת את האפשרות שגזעים מסויימים, בממוצע וסטטיסטית, נוטים להפגין כישורים קוגנטיביים עילאיים יותר מגזעים אחרים:

As discussed in Herrnstein and Murray’s (1994) The Bell Curve, and Rushton’s (1995) Race, Evolution, and Behavior, the heritability of intelligence is now well established from numerous adoption, twin, and family studies. Particularly noteworthy are the genetic contributions of around 80% found in adult twins reared apart. And most transracial adoption studies provide evidence for the heritability of racial differences in IQ. For instance, Korean and Vietnamese children adopted into white American and white Belgian homes were examined in studies by E.A. Clark and J. Hanisee, by M. Frydman and R. Lynn, and by M. Winick et al. Many had been hospitalized for malnutrition. But they went on to develop IQs ten or more points higher than their adoptive national norms. By contrast, the famous Minnesota Transracial Adoption Study marked black/white differences emerged by age 17 even though the black children had been reared in white middle-class families (Weinberg, Scarr & Waldman, 1992).

Although Diamond (pp. 38-40) acknowledges the accumulating evidence in favor of the "Out-of-Africa" theory of human origins that Homo sapiens arose in Africa 200,000 years ago, expanded beyond Africa in an African/non-African split about 110,000 years ago, and then migrated east in a European/East Asian split about 40,000 years ago, he refuses to acknowledge any relationship between this evolutionary sequence and the parallel ranking of Africans, Europeans, and East Asians in brain size and other behavioral traits. Nor does he tell his readers that evolutionary selection pressures were different in the hot savanna where Africans evolved than in the cold Arctic where East Asians evolved.

J. P. Rushton's review of Jared Diamond's Gun, Germs and Steel

אם כן, גם התאוריה של ג'רד דיאמונד נתקלת בקשיים בלתי צפויים ונפגעת, אנושות, ע"י מחקרים מודרניים החושפים בפנינו אמיתה עוצמתית: הברירה הטבעית קיימת. היא עיצבה אותנו לא רק כאינדיבידואלים, אלא כקבוצות אתניות או תתי-גזעים. לא מעט אנשים נוהגים לטעון כי שינויים אבולוציוניים מתרחשים בקצב איטי ולאורך תקופה ממושכת הנמתחת לכדי מאות אלפי ומיליוני שנים. תקופה של 50,000 שנה, בה האדם יצא מאפריקה והחל להתגוון מבחינה צבע עורו ומיקומו הגאוגרפי, היא תקופה קצרה מדיי מכדי ששינויים גנטיים משמעותיים בין קבוצות גזעיות / אתניות של בני אדם יתרחשו. גם הטענה הזה הוכחה כבעייתית. שינויים האבולוציוניים משמעותיים, גנוטיפית או פנוטיפית, יכולים להתחולל אצל מינים שונים גם אחרי תקופה קצרה יחסית, דבר שהוכח במחקר ביות השועלים המפורסם שנערך ברוסיה – בו אחרי 30 דורות בלבד, נוצר מין חדש לחלוטין של שועלים. במונחים אנושיים, מדובר על כ-750 שנה.

אולי קל יותר להבין, כעת, כיצד הנתונים הללו משפיעים על התופעה אותה אני מכנה תסחיף הפלבאי. הפלבאיזם עליו אני מדבר מתעצם לא רק משום שהאוכלוסיה ה"מקומית" היא שטחית ומוגבלת מבחינה קוגנטיבית, אלא גם המשום שאוכלוסיות נחשלות מצפון-אפריקה, מדינות האסלאם, מקסיקו ואפריקה השחורה חודרות לתוך מדינות מערביות מתפתחות. באופן ברור מאוד לתופעה הדמוגרפית המאסיבית הזו יש השפעות שליליות מאוד על העולם המערבי. אותן אוכלוסיות אינן מסוגלות להתמודד עם הקדמה הטכנולוגית והמדעית, כמו גם אורח החיים והתרבות המערבית. הן לא מתמערבות לגמריי, אבל הן יודעות לנצל את המערב בדרכים מסויימות (לא שהמצב שלהן משתפר עד כדי כך; זה כמו טפיל שחי על גופו של פונדקאי כלשהו, מוצץ את דמו וברגע שנגמר מקור הדם – גם הטפיל מת). ברגע שהן מגיעות לעולם המערבי, הן חוסות תחת החוקים ההומניסטיים של המערב וסוחטות תקציבי רווחה עצומים מצד המדינה, מבצעות פשעים ופשיטות במרחב האורבני והופכות כל חלקה בה הן מתיישבות, ל"סלאם", מלוכלך וחסר תקווה.

כאן, אנו נוכחים להבין מדוע רב-תרבותיות היא גישה כושלת. המשעול האבולוציוני שכל קבוצה אתנית או תת-גזע חווה, עיצב את הוויתה, יכולתה והפוטנציאל הגלום בה. ברגע שאוכלוסיות מועתקות ממיקומן / מהגרות למקום אחר הן נאלצות להתמודד עם סביבה אחרת. תרבות אחרת, מנטליות שונה. הסביבה הזו פשוט לא מתאימה להן. משום כך, התוצאה הבלתי נמנעת היא תחלואה רווחתית ומלחמה אתנו-תרבותית:

(AP)  Youths torched cars, set garbage bins alight and threw stones at police in a fifth night of rioting in a Paris suburb, and set two primary school classrooms on fire as rioting spread to two other suburban towns, police and an official said Tuesday.

The troubles started Thursday night in Clichy-sous-Bois, northeast of Paris, following the accidental electrocution deaths of two teenagers who hid in a power substation to escape police whom they thought were chasing them. Officials have said police were not pursuing the boys, aged 15 and 17, at all.

Suburbs that ring France's big cities suffer soaring unemployment and are home to immigrant communities, often from Muslim North Africa. Disenchantment, and anger, run high.

CBS News

המהגרים ואוכלוסיות מהעולם השלישי, לפחות באירופה, עובדים לפי שיטה פשוטה ויעילה: הכה ובכה. היות שמדינות המערב והדמוקרטיות המערביות פוחדות כל-כך מתדמית שלילית, ביקורות וכל פעולה שמזכירה במעט את הרעיונות הגזעיים של שנות ה-30 במאה ה-20, הן לא מסוגלות להתמודד עם הרב-תרבותיות והלחץ שמפעילות אוכלוסיות נחשלות. במקום זאת, מדינות המערב מחלקות סובסידיות, ברוח הומניסטית וסוציאליסטית, לאוכלוסיות נחשלות ונחותות קוגנטיבית. האם זה עוזר למערב להתגבר על העוני, הפשיעה וחוסר האינטגרציה של אותן אוכלוסיות "מיעוטים"? לא ולא. אפילו האוכלוסיות החלשות ה"קלאסיות" לא מצליחות להימלט מהמצב הגרוע בו הן נמצאות:

Unemployment for African Americans is projected to reach a 25-year high this year, according to a study released Thursday by an economic think tank, with the national rate soaring to 17.2 percent and the rates in five states exceeding 20 percent.

Blacks as well as Latinos were far behind whites in employment levels even when the economy was booming. But throughout the recession, the unemployment rate has grown much faster for African Americans and Latinos than for whites, according to the study by the Economic Policy Institute.

The Washington Post

רב-תרבותיות, באופן כללי, היא גישה כושלת מעצם ליבתה התאורטית. הגישה הזו יוצאת מנקודת הנחה שיש משהו שגוי בנטייה של בני אדם ליצור קבוצות קטנות יותר ואקסקלוסיביות, בעצם העובדה שכל קבוצה של אנשים בוחרת ערכים שונים, יוצר תרבות שונה ומפגינה התנהגות שונה. באותה נשימה, הגישה הרב-תרבותית רוצה לשמור על התרבויות השונות ועל ייחודיותן, כל עוד אלה "נכנסות" לתוך התבנית האגליטרית-אינדיבידואלית של העולם המערבי. כלומר, רב-תרבותיות מנסה לאחוז בשתי הקצוות: הומוגניות רעיונית והסכמה על סובלנות ושיוויוניות; והטרוגניות או שמירה על ייחודיות אותנטיות אתנית במרחב גאוגרפי משותף. נקודת ההנחה של הרב-תרבותיות היא מקור הבעיה שלה: בני אדם אינם שווים, וכפי שכבר צויין כאן – קבוצות אנושיות התעצבו באופן שונה במהלך התפתחותן האבולוציונית, הן פיזיולוגית והן תרבותית. אם אבותינו הקימו תרבות מסויימת, זה בגלל שהם נאלצו להסתגל ולהתאים עצמם לסביבה המשתנה ולנסיבות. מכאן, שהאדם אינו מעל לטבע או מחוץ לטבע. הן האדם כאינדיבידואל והן החברה מתכתבים עם המציאות ומגיבים אליה, בהתאם לתכונות והיכולות שהברירה הטבעית הורישה לבני האדם מאבותיהם הקדמונים. קבוצות אנושיות נפרדו אלה מאלה, כנראה משום שהייתה ביניהן איזשהי חוסר הסכמה או סכסוך – מה שבסופו של דבר הוליד והצמיח תרבות שונה באזור גאוגרפי מסויים.

בדיוק בגלל ההיסטוריה הביולוגית של המין האנושי, רב תרבותיות, או "מגווניות" (Diversity) היא תופעה כושלת והרסנית כמעט בכל זמן, בכל מקום ובכל קונטקסט. משום שזו תמיד מהווה התרסה חריפה ואנרכיסטית נגד הטבע האנושי ונגד האינסטיקנט האנושי הבסיסי להיות שייך למי שדומה לך יותר, קרוב אלייך גנטית, ערכית ותרבותית. כל הסכסוכים הנוראיים בהיסטוריה, בתוך חברה מסויימת או מרחב גאוגרפי מצומצם, הם תוצאה של אינטגרציה מגוונית. לא חסרות כאן דוגמאות: האנטישמיות באירופה, השואה, הטבח בדרפור, קתולים ופרוטסנטים, שיעים וסונים, יוונים ופרסים, סינים ויפנים, דרום קוריאנים ויפנים, ספרדים ואשכנזים, יהודים ופלסטינאים. בעידן המודרני, האינטגרציה המגוונית הזו פוגעת בעולם המערבי באופן אנוש, משום שהיא מפרה ומעצימה את התסחיף הפלבאי ומורידה את ממוצע ה-IQ של מדינות המערב ובכך, מחוללת שרשרת של השלכות נוראיות והרסניות שבגינן העולם המערבי נמצא על סף תהום כלכלית, דמוגרפית ותרבותית.

הצעות ייעול

“A population with a destroyed hierarchy as a whole is becoming more and more incompetent and unable to act, and the individuals are fighting each other. In an overcrowded cage with rhesus monkeys we see murder and homicide, and with rodents apathy, sterility and cannibalism.”

~ ד"ר וולקמר וייס.

ה"חברה" המודרנית היא אינה אלא גוף של "אטומים" ללא כל שאיפות אחידות וממוקדות, היא מהללת בדרך ישירה או עקיפה כפיות טובה, בינוניות ושטחיות ("המכנה המשותף הנמוך ביותר") כמו גם אנוכיות על בסיס האוטונומיה של הפרט. זהו מצב אבסורדי, משום שחברה וציוויליזציה מתקיימות על בסיס קולקטיביזם (עבודה משותפת, למען מטרה אחת, דרך מוסר עבודה מצפוני ומשמעת גבוהה), קרבה ערכית, תחושת שייכות וזהות מוגדרת היטב. נוסף על כך, האידאלים האליגטריים-אינדיבידואליים של העולם המערבי החריפו והקצינו את מלחמת המעמדות דרך התסחיף הפלבאי, שמלובה ע"י אידאולוגיות חמלתיות, נראטיבים אפולוגטיים ושיוויוניים או פלורליזם שמאפשר לאוכלוסיות חלושות ונחשלות בתוך החברה ומחוצה לה לקבוע את צביונה, אופיה ומכאוביה. ידומן של אותן אוכלוסיות מגלות כי החברה המערבית מתעלמת מהמציאות הפיזית ויוצרת רבדים של אשלייה, אי-שפיות, פלסטיות וריקנות, הכחשה ואסקפיזם, אנוכיות ודיסגניקה פלבאית.

אלה הם הסממנים לכשלונה והתדרדרותה. אבל איך מתמודדים עם הבעיות הללו? אילו פתרונות ניתן להציע?

החברה הליברל-דמוקרטית המודרנית ושלל ההוגים שמצדיקים את קיומה, נוהגים לטעון שהציוויליזציה המודרנית היא "עסקת חבילה",  שבה כולם מקבלים את מה שהם רוצים: הכרה בהיותם "בני אדם", במעמדם, אישיותם ובסיפור הפרטי שלהם, ומשום כך בחופש שלהם. קחו למשל את מה שסטיבן פינקר כתב במאמרו The Stupidity of Dignity:

ממשלות דמוקרטיות מאפשרות לבדרנים לצחוק על מנהיגיהן, מוסדותיהן והנורמות החברתיות שלהן. הן דוחות כל ניסיון להגדיר "חזון יחיד של 'חיים טובים'. המחיר שגובה החופש הזה הוא היכולת לסבול התנהגות של אנשים אחרים, שאולי תראה חסרת כל עדנה בעינינו. אני הייתי שמח אם בריטני ספירס או 'אמריקן איידול' היו נעלמים, אבל אני חייב לסבול אותם, ובתמורה לכך איני צריך לדאוג שמא איעצר ע"י משטרת הגלידה [פינקר מבקר סנטור נוצרי שאמר שצריך לאסוף על אנשים ללקק גלידה בציבור, משום שליקוק מזכיר את הרגלי אכילה וטיפוח של חתול]. סחר החליפין הזה טמון בד.נ.א של ארה"ב והוא אחד מתרומותיה הגדולות ביותר לציוויליזציה האנושית: "my country 'tis of thee, sweet land of liberty.

חברות כמו שפינקר מתאר, הן חברות ללא סטנדרטים. המשתתפים בחיי החברה הזו, כולל חלק (נכבד) מהאינטלקטואלים, מעדיפים לברוח לעולם סוליפסיסטי שבו לכל אחד ישנה האוטונומיה הפרטית שלו ומוותר על ה'שלמות' וה'קיימות' החברתית, משום שהוא מפחד שהוא יאבד את היקר לו ומפני תדמית ציבורית שלילית (להיתפש כאיש ה"לא נחמד", וזה ש"לא עוזר" לחלשים, הנזקקים והמודחקים חברתית). כך התהוותה החברה הליברל-דמוקרטית המודרנית והסטרילית, שהיא לא יותר מיער מבטון שבו חוקים ציניים, יחסיים, צבועים וטיפשיים שולטים. הקורבן, הבינוני, האדיש, העצלן, רודף התדמית ואחוז-האשליות הם הפוקקים את תרבותה ומעצבים אותה בדלותם האיכותנית. האטומיזציה החברתית הזו יוצרת חוסר יציבות, שגורמת לחברות שמאמצות אותה להידרדר באופן טרגי לתהומות נשייה, תוך כדי שהן משאירות הרס רב מאחוריהן והופכות את המקום בו השתבחו בגדולתן, לחור נידח, חסר תכלית או מהות, כאוטי ומרתיע (מדינות אירופה של היום, במיוחד רוסיה, יוון, ספרד וצרפת, וחלקים נרחבים מארה"ב תואמים את המצב הזה באופן ברור). זהו אחד מהחוקים העתיקים ביותר של מדעי החברה והוא נוסח לפני 2,500 שנה ע"י אפלטון שמתח ביקורת על הדמוקרטיה והאינסטינקטיים הליברליים שלה. הטיעון הבסיסי של אפלטון היה שהמבנה הליברל-דמוקרטית מפר כל סדר חברתי הגיוני משום שהוא יוצר שיוויון מלאכותי. ההנחה שכל אזרח ראוי לקבל זכות להצביע ולהחליט בעניינים פוליטיים וחברתיים, מבלי להתחשב כמובן ביכולתו, אישיותו או השכלתו – היא אי רציונלית. הביקורת של אפלטון הייתה נכונה, ואף על פי שהוא אף פעם לא הגיע לשורש הבעיה באופן גלוי או מדויק (הבדלי אינטליגנציה תורשתיים), הוא אכן איתר את ה'סיבה' במסגרת המגבלות של זמנו.

נוסף על הביקורת הזו, אפלטון גרס כי צורת השלטון הטובה ביותר לניהול המדינה והחברה היא אריסטוקרטיה. רעיון ישן שההמונים הדיחוהו מרוממותו ב1789, והחליפוהו ברעיונות אופטימיים ופופוליסטיים. עבור רוב האנשים, אריסטוקרטיה היא רעיון שיש בו מין המוחלטות וה'אבסולוטיות' או ה'היררכיה' שמקפחת את רוב האנשים בחברה. הרעיון הזה אינו שגוי או גרוע מטבעו רק משום שאינו מיטיב עם רוב האנשים. למעשה, העקרון שעומד מאחורי אריסטוקרטיה (שהיא צורת שלטון) הוא בסופו של דבר הרעיון שבגינו כל שכבות החברה נהנות ומרוויחות (עד לגבול מסויים). איך זה קורה? בכל ציוויליזציה יש שכבה של אריסטוקרטיה טבעית. אלה הם בדרך כלל אנשים יוצאי דופן וייחודים, שמסוגלים להנהיג, להמציא ולהכווין את שאר האנשים. ברגע שהם מצליחים למצוא את המשעול לגן העדן הציוויליזציוני, לא רק הם מרוויחים – אלא גם שאר שכבות האוכלוסיה. זה נכון גם לציוויליזציה המערבית. מבט קצר על רוב עשיריה ואנשיה האמידים של החברה המערבית, מגלה כי תמצאו שם אנשים חכמים ושאפתנים, שבזכות התכונות הללו – תרמו רבות לחברה ולהצלחתה, אם זה במובן הכלכלי או הטכנולוגי והמדעי. ההצלחה של האריסטוקרטיה הטבעית הביאה את המערב למצב חסר תקדים, בו אפילו עניי החברה וחלשיה, מסוגלים להעמיד צאצאים ששורדים את ילדותם ומגיעים לבשלות מינית.

אף על פי כן, האמת הזו היא בגדר "טאבו" במערב. היא תגרום למי שתומך בה או מאשש אותה להיראות "מרושע" חשוך ולא פרוגרסיבי, צר אופקים וחסר רגישות. מכל מקום – זו האמת, ואין דרך אחרת לומר אותה. בעוד שאת האמת הזו נוהגים לדחות במערב, מדינות אחרות בעולם אימצו אותה באופן נלהב:

"חינוך חופשי וסובסידיה של דיור יובילו למצב בו היעילים פחות בחברה יתרבו יותר מהשאר. משום כך, תגדל האוכלוסיה של האנשים היעילים פחות. הבעיה שלנו היא איך לתכנן מערכת של של הרתעות, כך שחסרי האחריות והעבריינים החברתיים, יחדלו מלהאמין שכל מה שהם צריכים זה להוליד ילדים ואז הממשל חייב להם ולילדיהם מזון, תרופות, דיור, חינוך ועבודות. עלינו לעודד את אלה שמרוויחים פחות מ200 דולר ואינם יכולים לטפח ולחנך את ילדיהם, להוליד לא יותר משני ילדים. אחרת, נתחרט על כך שבזבזו את זמננו מבלי אפילו לבצע פעולות טנטטיביות שאמור לתקן מגמה שעלולה להוביל את החברה שלנו למצב של אנמיות פיזית, אינטלקטואלית ותרבותיות".

~ לי קואן-יו, אבי האומה הסינגפורית, 1969.

לי קואן יו דאג לאכוף את המדיניות הנבונה הזו. בשנות ה-60 הוא יישם תכנית ממשלתית הבאה לעקר ולסרס משפחות ממעמד נמוך שכבר השלימו את מכסת שני הילדים, מחשש שהם יכבידו על הכלכלה הסינגפורית. רעיון נוסף, אותו לי קואן יו חנך בסינגפור, ראוי להזכרה משום שהוא נשמט בדרך כלל כאשר מזכירים את ההצלחה של סינגפור בעולם המערבי:

"סינגפור היא אחת הכלכלות המשגשגות באסיה מזה עשרות שנים. התושבים שלה סינים ברובם, התרבות שלה קונפוציאנית, השלטון דיקטטוריאלי במסווה של דמוקרטיה, הפשע נמוך והעסקים פורחים, אבל כפי שמתריע השלט שצוין, אין בכל אלה כדי לטעת תחושת שאננות.

אמרנו תרבות קונפוציאנית? אחת המשמעויות של הדבר היא חתירה מתמדת למצוינות. כמו הילד הסיני ששואף תמיד להיות הראשון בכיתה, כך סינגפור שואפת תמיד להוביל בכל תחום. מאז תחילת שנות ה-60 כאשר היא נפרדה ממלזיה היא רצה קדימה מבחינה כלכלית ופותחת מולה פער, היא הייתה אחד מהנמרים האסיאתיים שבאו בעקבותיה של יפן.

הכלכלה הסינגפורית שגשגה בכל תחום בו החריצות והכישרון האנושי מחפים על החוסר במחצבים ובחקלאות, האידיאל הוא של השכלה, סחר בינלאומי וטכנולוגיה, מוסדות ההשכלה בעלי רמה בינלאומית, ואפילו ה-Institute of Technical Education שבו לומדים מקצועות כמו טבחות ועצוב שיער נחשב כמוביל בתחומו. מגזרים דוגמת אלקטרוניקה, ספנות, בנקאות, כימיקלים וזיקוק נפט הולכים ומשגשגים, האינפלציה נמוכה, האבטלה אפסית, ובשנים האחרונות פתחה סינגפור ערוץ נוסף: סין."

– YNET, הדמוקטטורה הסינגפורית.

ההצלחה של סינגפור היא תוצאה ישירה של המדיניות האאוגנית הגלויה והממוסדת שהמדינה הזו אימצה. היא שואפת לקטוף ולשבח את היפים שבפרחיה (אאוגניקה חיובית) ולנכש את העשבים השוטים (אאוגניקה שלילית), מה שעולה בקנה אחד עם הפילוסופיה הקופנוציאנית שדורשת לא פחות ממצוינות ו"ממרכזת" את התרבות סביב הישגיות והצלחה. השילוב המוצלח בין אאוגניקה וקונפוציניות החל בשנות ה-60 כאשר המשטר הסינגפורי יזם פגישות שידוך בין עשירי החברה ובוגרי האוניברסיטה, עודד אותם להתחתן ולהביא יותר ילדים לעולם, תוך כדי שהוא מפחית את המיסוי על אותה שכבה מוצלחת (בניגוד למערב, שבו המיסוי העצום של העשירונים העליונים מעוגן בחוק, ואלה שיפגעו מתקנות ברוח רובין הוד, הם לא רק אנשים 'עשירים ומושחתים', אלא גם אנשים שהתעשרו בצורה הוגנת). היום, סינגפור היא מדינה מצליחה מאוד ואחת מהמדינות בעלות ה-IQ הממוצע הגבוהה בעולם.

סינגפור מצליחה משום שהיא יודעת לשלב בצורה מיטבית בין חדשנות טכנולוגית לבין שני העקרונות שהעולם המערבי זנח ב1789, דהיינו היררכיה ושיתופיות או 'ריכוזיות' תרבותית, או במילים אחרות – שני העקרונות שהם הבסיס לשמרנות חברתית. תחת העקרונות הללו, בדרך כלל ישנן מספר אמיתות ששמרנים "קלאסיים" נוטים להסכים עימם:

1. חוסר שיוויון והיררכיה – בני אדם אינם שווים ביכולתם, מעלותיהם, יעילותם או תרומתם. הרעיון הזה הוא אבסורדי עבור שמרנים קלאסיים. הוגים שמרנים, לאורך כל ההיסטוריה, היו אנשים שהכירו בעובדה הפשוטה שרצונותיו של האדם הממוצע הם בינוניים, תמיד. הם לא תמכו במה שמאפשר לו לבטא את יצריו. הוא אינו יכול להתעלות על התשוקות הבינוניות הללו משום שאינו מעל טבעו והפרידספוזיציה הביולוגית שלו. דהיינו, הוא אינו יכול להבין או ליהנות מהסקרנות האינטלקטואלית, המיקוד המשמעתי והיכולת לדחות סיפוקים שמאפיינת אנשים חכמים יותר. משום שרצונותיו הם בינוניים, הם הרסניים יותר ועליהם להיעצר. לפיכך, "שיוויון" ו"אוטונומיה פרטית" הם אינם מטרות או יעדים שצריך להגשים ולאכוף, משום שהם מפרות ומפיצות התנהגות פוחזת, אימפולסיבית, בלתי ניתנת לעצירה ואנוכית. במקום זאת, הוגים מהזרם השמרני הציעו כי היררכיה וצורות שלטון המשמרות אותה – הן עדיפות על פני צורות שלטון המוניות יותר וגישות מתירניות יותר. אריסטוקרטיה, פאודליזם, מונרכיה ואפילו "מועצת חכמים" – כל אלה הם משטרים שמרניים מטבעם.

2. רעיון מרכזי וקונצנזוס – כדי שחברה תתקיים, היא צריכה קונצנזוס מוסרי-פרגמטי. הקוצנזוס הרעיוני הזה מנחה ואומר לאנשים מה טוב ומה רע, איזו התנהגות היא חיובית וראויה לתגמול חיובי ואיזו התנהגות היא שלילית. לא מדובר כאן רק על המובן המוסרי, לא גם במובן הפרקטי – ולמעשה, הוא התמהיל של השניים.

3. דרוויניזם חברתי – כחלק מאמונתם בחוסר השיוויון הטבעי בין בני אדם, שמרנים הם בדרך כלל דרוויניסטים. כלומר, הם מקבלים את העובדה שישנו דטרמיניזם ביולוגי בין בני אדם וכי תורשה או ה"טבע" מעניק תכונות ומעלות לאנשים מסויימים ומגרעות לאנשים אחרים.

4. פונקציונליזם הוליסטי – שמרנות היא אידאולוגיה או גישה בעלת אופי היסטוריציסטי; דרך מבט על ההיסטוריה וההבנה כי זו מבטאת את האופי והטבע האנושי, היא מנחה ומורה על אילו רעיונות יש לשמור ואילו רעיונות פשוט לא עובדים. לפי השמרנות, מה ש"מרגיש טוב" או מרצה את רוב האנשים, מבחינה סנטימנטלית – הוא שניוני בחשיבותו. עפ"י השיטה השמרנית, על מובילי החברה ופרטיה להישאר נאמנים לעקרונות מסויימים, לא להיכנע לריבוי של נראטיבים, ל"מורכבות" הרגשית של המציאות, לסובייקטיביות של אינדיבידואלים ולאמפתיה מוגזמת – אלא לפנות למה שעובד ומה שעדיף לחברה בטווח הארוך, גם אם הוא מעיק, קשה ומאתגר בטווח הקצר. שמרנות היא גישה פונקציונלית אורגנית. לפי ההגיון השמרני, התחשבות מופרזת בפרטים והתמקדות ברצונותיהם, היא באופן ברור א-פרגמטית. מדוע? משום שבני אדם אינם שווים ורובם אינם מוכשרים דיים ליטול החלטות שקולות. לפיכך – התחשבות ב"סיפורם האישי" יכול בקלות להוביל לאנרכיה וכאוס.שמרנים פונים בדרך כלל למסורת או לחוקים קונצנזואליים ולריכוזיות רעיונית בתחום החברתי, משום שהשיטות הללו הוכחות כחיוביות בעודן צולחות את מבחן הזמן, בעודם שואפים למזג בין השיטות והאינפורמציה, המסורת, המורשת והרעיונות הטובים שהוריש הזמן לבני האדם, על מנת להגיע לרעיון מרכזי וקונצנזואלי אחד שמטרתו היא לשמור על יציבות חברתית, התפתחות חברתית ומודעות מוסרית לבעיותיהם של אנשים אחרים בתוך חברה אקסקלוסיבית, גם מתוך הבנה שהרבה יותר קל לשמור על אחדות ויציבות במסגרת מצומצמת ולא גלובלית או אינקלוסיבית.

5. תרבות / לאומנות – אנשים מעדיפים לחיות עם אנשים שדומים להם וחולקים איתם ערכים דומים, מוצא דומה (גנטי או היסטורי) ומורשת. הדברים הללו מגבשים זהות מסויימת הנותנת לפרטים תחושת שייכות ותכלית, קרבה ואחדות. אנשים הקרובים זה לזה לא רק תרבותית, אלא גם (במידה רבה) גנטית, בדרך כלל שומרים יותר על החוק ונוהגים במצפוניות מעוררת גאווה וחווים פחות מקרי אלימות פנימיים חמורים בתוך המרחב הגאוגרפי בו הם מתקיימים (יפן, פורטוגל ואיסלנד הן דוגמאות טובות). המשמעות: נדרשת פחות שליטה ואכיפה ממשלתית סמכותנית. פחות דיבורים, פחות חוקים, פחות רגולוציות, פחות משאבים. כאן מורגשת ההשפעה של המשעול האבולוציוני של הקבוצות הגזעיות-אתניות האנושיות. מה שהפריד אותנו בתחילת דרכנו האבולוציוני, עיצב אותנו כפרטים וכחברות בהמשך המסע התרבותי שלנו. חשוב להדגיש: לכל תרבות יש מקום בעולם, דו-משמעית. כדי שכל תרבות באמת תשמור על יחודיותה, צביונה ובריאותה עדיף להפריד ולא למזג בין תרבויות, מה שיוצר קונפליקטים מיותרים וגורם לבעיות זהות חמורות. כמו כן, המחיר הגבוהה שאנשים משלמים בחברות רב-תרבותיות: אינטגרציה מובילה לדגרדציה. חברות רב-תרבותיות נאלצות להיכנע לתחלואה קיומית, בה כל אחד מנותק מהעולם, החברה והמציאות בו הוא חי ובמקום זאת מאמץ "ניהיליזם" ואנוכיות, צרכנות פלסטית ורדידות תרבותית.

5 הנקודות הללו הן הבסיס ל"ריאליזם" חברתי. כל ריאליזם חברתי הוא דרוויניסטי בסופו של דבר והוא לא מתאים לכל בני האדם. האמיתות שהוצעו כאן הן בגדר "טאבו" בעולם המודרני, אך ריאליסטים לא אמורים להירתע מבלהותיהם של אחרים. ריאליסטים מקבלים את העבודה שהחברה המודרנית כושלת בדיוק בגלל "דחיית המציאות" ואימוץ של ערכים, מנהגים וסגנונות חיים המתאימות לציוויליזציה רקובה ודקדנטית. ריאליסטים יודעים שכדי לצאת מהמצב הזה, נדרש לגבש שיטה ולהציב יעדים חדשים ורעננים שיחליפו את מערכות החוק, המשפט והחברה המאפיינות את העידן שלנו – חרף התנגדותם והתרסתם של שוטים, מכחישי-מציאות וסנטימנטליסטיים.

ל-5 הנקודות הללו יתנגדו שני קבוצות של אנשים: אלה שלא ירוויחו משהו אישי מהן. אותם אנשים יהיו בדרך כלל האנשים שהחברה  עצמה לא מרוויחה מהם שום דבר. הקבוצה השנייה יהיו אלה שחושבים שהומניזם או ליברליזם הם באמת השיטות שיבטיחו את הצלחתה של הציוויליזציה ואת השגשוג של המין האנושי. בדיוק עבורם כתבתי את המאמר הזה. המידע שמצטבר בזכות עמלם של חוקרים ומדענים מודרניים, חושפים בפנינו תמונה שונה לחלוטין ואמורים לגרום להם לבחון ולבדוק מחדש, ברוח הקונספט הניטשאני של "הערכה מחודשת של כל הערכים", את הערכים עליהם הם גדלו במערב. לאותם אנשים אני אומר:  ה"ריאליזם" הזה מהווה תגובה ישירה למציאות בה אנו חיים; אין בה טוב מוחלט או רע מוחלט ולפיכך היא מאתגרת אותנו לבחור את הדרכים והשיטות הטובות ביותר להצליח ולהתגבר על פיקציות אידאליסטיות, שמבטיחות לנו שמה שנשמע טוב ומרגיש טוב, הוא בהכרח נכון, טוב או ראוי. המנטליות הזו היא שמולידה פלבאיות הרסנית ואנוכית ומובילה אותנו לפתחה של תקופה מרתקת, בסופה של ציוויליזציה בוגרת, שחוקה ודוגמטית. תקופה בה המלחמה בין "פלבאיות" או בין "אידאליזם פיקטיבי" לבין "ריאליזם" תכריע את עתידה של הציוויליזציה המערבית. ריאליסטים יודעים שהאדם הוא לא אל ומתנגדים לכל תפיסה השמה את האדם במרכז העולם, מתוך הבנה שהאדם הוא אינו אלא חלק ממציאות סיבתית מורכבת יותר, גדולה יותר וחזקה יותר ממנו – ואם הוא רוצה להצליח, עליו להבין אותה ולעבוד איתה ולא נגדה. זו מהות המאבק בין ה"ליברליזם" הפלבאי לבין השמרנות ההיררכית.

:קטגוריותUncategorized
  1. אין תגובות.
  1. No trackbacks yet.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: