ראשי > Uncategorized > הרפיון והעבדותיות של החברות המערביות

הרפיון והעבדותיות של החברות המערביות

משמעות החיים, בעידן בו הדת או האלוהים הופכים לעול  לעניין שניוני, שולי, לא פופולרי ומאכזב, היא תועלתנית. מטרתו של האדם המודרני היא להנות, לחוות סיפוקים מיידים ולהתהולל ולהימנע מסבל, כאב או אי נוחות. לאדם המערבי יש חופש, זכויות, אוטונומיה וולנטרית לבחור את משעול קיומו ולנתב דרכו בין הצמתים הרבות בהן נתקל בחייו, ללטש ולעצב את דמותו והחליט מהו סגנון החיים המועדף עליו. במסגרת האידאליסטית הזו, הוא מגשים את העקרון התועלתני של מירוב ההנאה ומזעור הסבל. נוכח הדברים הללו הוא נופל לתהומות האבסורד: בעוד שהאדם המודרני חותר להנות ולהגשים את סיפוקיו, הוא נותר אדיש ובדרך-כלל לא נוקף אצבע כדי לקיים, לשמור ולהגן על אושרו העתידי ולהיאבק בסבל ובתחלואה עתידיים. האדם המודרני לוקח כמובן מאליו את כל הדברים הללו. הוא מרותק כל-כך לאלגוריתמיקה הפשוטה והבטוחה שמציע ההדוניזם התועלתני עד שהפך לעבד נרצע. עבד של מוסר פייסני, רכרוכי, סנטימנטלי וכנוע ומנטליות חסר מעוף, אינסטינקט קיומי, פאר ועוצמה. תחת האשלייה שהעקרון התועלתני "מביא את הטוב הרב ביותר למספר הגדול ביותר של אנשים", הוא מזדחל אל תוהו, אנרכיה, כאוס ונקלע למשברים מחזוריים שנוגסים עוד ועוד בסיס עולמו. רב-תרבותיות, משברים כלכליים, אסונות אקולוגיים, תרבות שטחית ורדודה, צרכנות פלסטית, פלבאיו. הוא נוהג בכולם בסבלנות, כנראה משום שהוא חלק מאותם הדברים ואין ביכולתו להרים ראשו מעל המים ולהזניק עצמו מתוך המצולות. בין אם הוא אדם פשוט או חלק מהאליטה של החברה – הוא פועל לפי העקרון ההדוניסטי. יתרה מכך, העקרון ההדוניסטי החילוני הגיע למצב קיצוני בקרב האליטות המודרניות בתקשורת, האקדמיה והממשל. אלה מעצבים דע ומדיניות חברתית ומוסרית המנועה מלקחת יוזמה מיליטנטית, הנבעתת מעצם המחשבה כי דרוש מאבק או פגיעה באדם כזה או אחר וקבוצה של אנשים, כדי להשיג מטרות רצויות.  הוא אינו מסוגל לבצע וליטול יותר החלטות קשות, כואבות ולא-נוחות בטווח הקצר יותר ומעדיף לבחור בנתיב ה"בטוח" שבסיפוק הדחף המיידי. כאן, חברות נאורות כושלות באופן חריף. החלטה קשה היא החלטה שמובילה ללאי-נוחות בטווח הקצר ולהנאה, הצלחה, יציבות ושגשוג בטווח הארוך – ורק ע"י שאיפה בלתי פוסקת לאיתגור אקטיבי של האדם, יכול הוא לשמר על הדחף האצילי לשאוף לפאר, עוצמה, שגשוג וחיוּת. 

קחו את המשפט הזה ותיישמו אותו כמעט בכל תחום בחיים ותראו שהוא מתאר באופן מדוייק כל דבר שנגדיר חיובי בהיבט היציבות וההמשכיות, העקביות והתפוצה הנרחבת, ברטרוספקטיבה. למשל – מי שמוכן לוותר על הנוחות הפרטית המיידית, כנראה ירוויח בטווח הארוך בתחום הלימודי. הטענה הזו הוכחה בזכות ניסוי המרשמלו שנערך בשנת 1972:

"ניסוי המרשמלו הוא ניסוי ידוע הבודק את העקרון. הניסוי נערך על ידי ולטר מישל באוניברסיטת סטנפורד ונידון בעבודתו הידועה של דניאל גולמן. בשנות ה-60 של המאה ה-20 נבדקה קבוצה של בני 4 בניסוי. לכל אחד מהם ניתן מרשמלו כשהובטח להם שיקבלו מרשמלו נוסף, רק אם יוכלו להמתין 20 דקות לפני שיאכלו את הראשון. חלק מהילדים לא היו מסוגלים להמתין וחלק כן. לאחר מכן עקבו החוקרים אחר הילדים עד גיל ההתבגרות ומצאו שבעלי היכולת להמתין היו סתגלניים יותר ואחראיים יותר (על פי סקר הורים ומורים). בנוסף, הם צברו ממוצע של 210 נקודות יותר במבחן ה-SAT.[2]"

ויקיפדיה

דוגמא נוספת לכך היא מלחמת לבנון השנייה, בה מדינת ישראל כשלה או לפחות לא עמדה בציפיות. האלוף יורם יאיר (יאיא) והאלוף דורון אלמוג מסבירים ומבארים היטב מדוע ישראל כשלה במלחמה הזו:

במהלך נאומו, התייחס יה-יה גם לשינויים שעברה החברה הישראלית, ולאופן השונה בו מקבל הציבור נפגעים בקרב. "ב-20 השנים האחרונות צברנו עוצמה. אנחנו חזקים בכל תחום, מכל מי שנמצא סביבנו", אמר יאיר. "אבל העוצמה יוצרת חולשה, ואתה הופך להיות לא סבלני לנפגעים. פעם היינו מזהים אויב בבית, והיינו מסתערים על הבית מכל הכיוונים. היום הבינו שהסיכון לא מוצדק ומביאים דחפור. "

"זה לגיטימי, זה נכון, אבל זה לא נכון להתנהג כך במלחמה", הוסיף יאיר. "מלחמה

זה משהו אחר. עכשיו צריך לראות איך מחנכים את הצבא להבדיל בין מלחמה לשגרה. צריך להבין שבגלל שכוחות צה"ל לא השתלטו במהלך המלחמה על הכפר עייתא א-שאב, ירו ממנו עוד 300 קטיושות על ישראל".

עם סיום נאומו של יאיר, עלה לדוכן הנואמים האלוף במיל' אלמוג. "מאחר שאחי ערן נהרג בקרב לאחר שדימם שבעה ימים בשטח ולא היה מי שיחלץ אותו", אמר אלמוג, שבאותם ימים שירת כמ"פ בצנחנים. "למרות היותי בן למשפחה שכולה ולעולם לא אפקיר חייל בשטח, אני חושב שבמלחמה הזו היו מפקדים שבגלל סיכון חיים לא ביצעו פעולה. ההקרבה והנחישות הן על מה? על כך שתהיה לנו מדינה".

אלמוג אף התייחס לטענות השונות שהעלו המפקדים בצה"ל לאחר המלחמה, בהן התלונות כי לא הגיעה אספקת מזון ומים לחיילים. "כשאני נלחמתי בלבנון, שתינו מהבתים בכפרים ואכלנו את האוכל של המחבלים שהרגנו", סיפר. "רק אחרי ארבעה ימים קיבלנו אספקה".

NRG

אם חיי האנוש (כפי שהחילונות המודרנית גורסת) מתנקזים לכדי הרעיון הפשוט שמטרתו של אדם, מרגע היוולדו ועד מותו היא לצבור ולחוות הנאות וסיפוקים, הפיתוי לקחת את הדרך הקצרה והבטוחה שתעניק אושר מיידי ותמנע סבל מיידי, תגרום לו להתעלם מהתוצאות וההשלכות של מעשיו בטווח הארוך ובאופן היקפי, מתוך ההנחה שאי וודאות אופפת כל החלטה המכוונת לעתיד ואם לא יהנה כעת – אולי ימות מבלי להנות בכלל.

כאן, מתחיל הפרדוקס של החברה המודרנית. חברה שרואה בעקרון ההדוניסטי-תועלתני כמטרה האולטימטיבית והסופית, המשמעות היחידה אחריה תרנו לחינם במשך אלפי שנים, היא חברה שתמיד תוכנע ע"י אויביה ובעיותיה, משום שלהימנע מהם ולא להתמודד עימם ישירות – משמע, לחוות ולצבור עוד הנאה וחוויה מספקת ו-וודאית. משום כך, החברה הזו לא יכולה להגן על עצמה. לא מפני בעיות ואויבים פנימיים ולא מפני אויביים חיצוניים. יתרה מכך, חברה שכזו אפילו לא תעלה על דעתה שיש לה אויבים או שיש לה בעיות אמיתיות ומהותיות. לחילופין, החברה הזו (או לפחות מעצבי הדעה), תחפש גורמים שונים ומשונים לבעיותיה ותתעלם מכל ראייה, הוכחה או לוגיקה חותכת, כדי להמשיך ולקיים את האידאל ההדוניסטי. בדיוק בגלל הסיבה הזו – החברה החילונית המודרנית לא תשרוד לאורך זמן. היא סוגדת לרפיון, רפיסה ואובדנות עבדותית ואשלייתית, מתוך האמונה שזו "נאורות" אמיתית.

האירוניה הגדולה היא שהחלטות קשות, מחוספסות, פוגעניות ומקפחות, בחסות האימפריאליזם האירופאי , הקולוניאליזם, הניצול והקיפוח של אוכלוסיות שונות הן בתוך החברה והן מחוצה לה, תוך כדי היצמדות לדרוויניזם, הן מה שהפכו את העולם המערבי למבוסס, יציב, חזק, עשיר, דומיננטי ואפשרו את צמיחתה את הדמוקרטיה ואת השתרשותו של הרפיון המנטלי והמוסרי של החברה המודרנית.

:קטגוריותUncategorized
  1. יוני 11, 2011 בשעה 7:25 pm

    זכורה לי קביעתו של שפנגלר: "כל המחפש נוחות – ראוי למוות"; אי-אפשר שלא לתהות האם מדובר כאן בשיפוט מוסרי או פשוט באבחנה מציאותית.
    לעניין הפוסט עצמו, שתי נקודות:
    א. מאמר קצרצר על הבעיות הפרקטיות עם הדוניזם כעיקרון מדיניות: http://charltonteaching.blogspot.com/2011/03/practical-problems-with-hedonism-as.html
    ב. מעניין לציין כי הנטייה הישראלית לא להשמיד כפרים על יושביהם, היא אולי אחד הדברים המרושעים ביותר שנראו: על-ידי הותרת יושבי הכפר חיים, מדינת ישראל יוצרת ומגדילה אוכלוסית פליטים נטולת כל וזועמת במיוחד, הלוחצת על מדינות שכנות ומהווה נשא של חוסר יציבות. הריכוך יוצר עוד כאוס המחייב עוד מלחמה.

    • יוני 11, 2011 בשעה 9:05 pm

      1. הקביעה של שפנגלר היא קביעה אתית ואבחנה מציאותית. (:

      2. מגניב, לא ראיתי את המאמר הזה של ברוס. הבחור קולח כתמיד.

      3. ישראל כנועה להדוניזם / מוסר תועלתני. התוצאות בהתאם. אם אני זוכר נכון, ברוס צ'רלטון אמר פעם שמנתח שלא מסוגל לקחת החלטות קשות (בטווח היחסית קצר) ולגרום לחוסר נוחות נוראית ומכאיבה למנותחיו, הוא מנתח רע. רק דרך ניתוח אפשר להעלות את ההסתברות לתוצאות חיוביות (גם אם אין וודאות). אני בדרך כלל שומע שכירורגים הם אנשי מקצוע מעולים, אז אני מניח שהם מסוגלים להתמודד עם החלטה מחוספסת. חבל שזה לא קורה במוסר, ענייני צבא, פוליטיקה או תרבות. מדינת ישראל הייתה יכולה למנוע מעצמה הרבה יותר סבל, אבל היא פשוט לא יכולה לדחות את הסיפוק המיידי.

  1. No trackbacks yet.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: