ארכיון

Archive for אוגוסט, 2011

השקרים הפשוטים של מלחמת המעמדות

אוגוסט 22, 2011 8 תגובות

אני מאמין שכמעט כל אחד הבחין בתבנית החוזרת שמאפיינת מחאות חברתיות טיפוסיות (שאפשר להביען על כתב או להפגינן ברחובות) או מהפכות של ממש, על שלל נושאי הליבה שלהן ולאורך כל ההיסטוריה במסגרת מה שאנו נוהגים לכנות "מלחמת המעמדות". מדובר בתבנית 'שחור ולבן' (תרתי משמע) מוסרי, פוליטי ותרבותי. דיכוטומיה של טוב ורע, מהסוג שבהוליווד טוחנים בחצי מהסרטים.

לתבנית הזו חלק חשוב מאוד ב'נראטיב' של מובילי מלחמת המעמדות. יש לה מבנה פשוט, קביל וערמומי שקונה חלקים נרחבים מהאוכלוסיה. על פי המבנה הדיכוטומי הזה, ישנו הצד נקי הכפיים, ההגון. הוא בדרך כלל הצד ה'נחות' יותר או החלש יותר סוציו-אקונומית. "העם". הצד האחר הינו מושחת, גרגרני, זדוני ודורסני ובזכות הגישה הזו האויב הינו עשיר, אמיד וכוחני ויותר: "המערכת", טייקונים, אריסטוקרטים, פקידי ממשל וכו'.

"מדוע שאדם עשיר, אמיד ובעל כוח יכריז מלחמה? הרי הוא בעל המאה…" אתם שואלים? כנראה שלא.

אתם כבר יודעים את התשובה: תאוותו הבלתי נגמרת לכוח, כסף וכל הצעצועים הנלווים הופכת את כל שכבות האוכלוסיה למוכות-גורל.

אין ויכוח על כך ששכבות מסויימות מצויות בבעיה ואחרות לא. אך גם אם הבעיה אמיתית ומהותית והמחאה או המהפכה היא תגובה ישירה לאותו מצב, הסיפור הסיבתי שכל המחאות הללו מטשטשות הוא מרתק הרבה יותר. כל שאנו צריכים לעשות הוא לחרוץ בו פרצה קטנה כדי למצוא תבנית גדולה ומבעיתה יותר. כזו שלא מחניפה לאף אחד מהצדדים שנאבקים אלה באלה במסגרת מלחמת המעמדות.

(1) הנראטיב ההמוני והעממי הוא פשטני. פשטנות סיבתית, או מציאת דמות סימבולית בעלת מעמד רם שמהווה גורם יחידני לכל התחלואות או לרובן. אותה פשטנות סיבתית מתאפיינת במשהו עמוק יותר. בסחף מלחמת המעמדות אתה מוצא שהפילוסופיה שמנחה את ההמונים מעוותת (אם בזדון או אם מתוך בורות) את המציאות כך שתתאים לרצונן ותספק להן 'הצדקה' מוחלטת שתתאים לאיזושהי תפיסת צדק שיוויוני ברורה מאליה. תוך כדי כך, אנשים מרמים את עצמם וחושבים שכל ההחלטות שהם לוקחים היו נכונות (והם לא מודעים לכך שהם טועים, במה שנקרא Dunning-Kruger effect). כתוצאה מכך, הם דוחים באופן תקיף כל הסבר שאומר שהם, בין השאר, הגורם לבעיה. מחאת הדיור בארץ היא דוגמה טובה. התזמון: ישראל קרובה לבועת נדל"ן. בקרב המפגינים והמוחים, אף אחד לא תוהה (ואם יתהה, לא יודה באמת) למה "בועות נדל"ן" או בועות ספולקטיביות ומשברים כמעט-בועתיים קיימים, אבל כולם יודעים שזו בעיה; ואם זו בעיה, אז כנראה שהממשלה אשמה והטייקונים אשמים. יתרה מזאת, עוד לפני שהם הפכו לאשמים, כולם כבר יודעים שהם צריכים לתקן את המצב או לשלם את המחיר: הממשלות צריכות ליפול או להתחלף והטייקונים ועשירי החברה צריכים לשלם מיסים גבוהים יותר. האם זה יעזור למעמד הביניים? לא. מדוע? משום שהטייקונים והממשלות הם לא הגורם למצב הרעוע של מעמד הביניים ורוכשי הדירות או של ה"עם" בכללותו. כחלק מהדיכוטומיה של "קורבן" ו"מדכא", שכחנו לחלוטין שגם ה"קורבנות" הם בעלי אישיות, רצון ודפוסי התנהגות ושכחנו לחלוטין את העובדה שמלחמת המעמדות בעידן הפוסט-מודרני כוללת בתוכה אלמנט אחד שחסר בכל המהפכות והמאבקים הפרה-מודרניים: יכולת בחירה וולנטרית ואוטונומיה אינדיבידואלית במסגרת כלכלה קפיטליסטית. האדם המודרני הינו "אטום" שרודף, בין אם בעל כורחו או ברצון מלא, אחר תענוגות וכסף. כשהתנהגות כזו הופכת להמונית, מה אנחנו מקבלים?

אינסטינקט העדר. התוצאה הישירה של העדריות היא "בועה", או מצב שבו מה אנחנו קונים מקבל ערך נפוח שלא מייצג את ערכו הריאלי. כדי שזה יקרה, התנאים לרכישה של מוצר כזה או אחר, אמורים להיות נוחים, זולים ונגישים ליותר צרכנים (ממעמד הביניים, שמהווים את כוח הקנייה העיקרי). משום שרוב הצרכנים, הגם שהם במעמד הביניים, הינם בורים בכל הנוגע לכלכלה והינם ממוצעים מבחינה קוגנטיבית (ועל כך יורחב בהמשך), הגישה הזולה הזו לסיפוק צרכיהם משמעותה התנהגות חסרת רסן מבחינה כלכלית, לא שקולה ולא נכונה (רוב הזמן), שגורמת לאנשים להיכנס לחובות ולקחת משכנתאות שהם לא יוכלו לכסות, רק כדי שתהיה להם בעלות על דירה,  או שתהיה להם (או לשכור) דירה מרווחת יותר וגם \ או דירה באיזורים יוקרתיים ונחשבים יותר. כפועל יוצא מכך, המחירים של הדירות הקיימות (היצע מצומצם, כידוע) החלו להאמיר מעבר לערכם הריאלי. התוצאה הסופית היא שמעמד ביניים (שמהווה את כוח הקנייה העיקרי במערב) נתקל בקשיים לקיים את עצמו, כאשר הכלכלה (או המגזר הספציפי) נסחפת למערבולת שגומעת לתוכה את כל החובות העצומים שהיא צריכה לכסות. זו לא התוצאה היחידה של התנהגות אי רציונלית. אפשר למצוא רשימה ארוכה מאוד של טעויות שנובעות מגרגרנותו של מעמד הביניים עצמו, זה משתף בהיקף רכישת מכוניות, הבהלה לאייפון, נהירות המוניות לחנויות מותגים, יציאות תקופות לחו"ל ועוד'.

אלו רק דוגמאות מינוריות שמהווה חלק מפרדגימה גדולה יותר, המשלבת בין הביולוגיה האנושית והפילוסופיה שהמערב אימץ לעצמו.

אי שיוויון והיררכיה בחברה הציוויליזציונית (הבעיה העיקרית שלנו) הם בלתי-חשילים. הם תמיד יהוו חלק משמעותי בציוויליזציה, שנוצרה מלכתחילה בגלל חלוקת תפקידים ועבודה לפי יכולות, כך שכל נגזרותיה של ההיררכיה המעמדית הציוויליזציוניות ובהם גישה לפריווילגיות שונות, כוח והשפעה והכנסות גבוהות יותר, הם, בעיקרם, תוצר של המציאות הביולוגית והאבולוציונית שעיצבה אותנו כפרטים ונתנה לחלק מהאנשים יתרון קוגנטיבי על אנשים אחרים. משום שציוויליזציה, בעצמה, הייתה "קפיצת מדרגה" מחברות פחות מתוחכמות למתוחכמות יותר, פערי מעמדות ואי שיוויון לא יעלמו ממנה אף פעם. ההפך, הם רק יתעצמו אם אותה ציוויליזציה תהפוך מתקדמת יותר מבחינה חומרית.

מה שקורה בעולם המערבי , ובישראל בפרט, היא סטרטיפיקציה לפי יכולות קוגנטיביות, הנובעת משינויים תפיסתיים באקדמיה ובמחקר (מולטי-דיסציפלינריות), מהתפתחויות בשוק התעסוקה ומדהירת הטכנולוגיה:

המגזר הסחיר בארצות הברית אולי לא הוסיף משרות, אבל הוא כן קצר את רוב פירות הצמיחה במדינה. גם האופי שלו השתנה. משרות בתשלום נמוך נדדו לסין ולהודו, ואילו בארצות הברית נותרו ואף נוספו משרות בענף הפיננסים והביטוח, ובתעשיות עתירות ידע, משרות שדורשות השכלה וכישורים ומשלמות היטב. כיום, אומר ספנס, "מי שמועסקים במגזר הסחיר בארצות הברית הם אנשים בעלי ערך מוסף גבוה והכנסה גבוהה, שפועלים בכלכלה העולמית, והם אלה שנהנים מפירות הצמיחה. לעומתם, אנשים ממעמד הביניים נדחפו לעסוק במגזר הלא־סחיר, או לחלופין הפכו למובטלים, ויש לנו בעיית אבטלה קשה ועיקשת. והתוצאה היא שבניגוד לעבר, צמיחה כלכלית ותעסוקה לא הולכים בהכרח יד ביד. הצמיחה במדינות המתקדמות מיטיבה רק עם חלק מהאוכלוסייה".

כלכליסט

אנשים בעלי מנת משכל גבוה יותר, שכלולים בתום חתך התבונה הדמוגרפי (אותו אחוז באוכלוסיה בעל IQ 120<)  וגם יכולת אישית אדפטיבית, יהפכו (סטטיסטית) לאמידי החברה (מעמד ביניים עליון ומעלה / עשירון שמיני ומעלה בדרך כלל במקצועות כמו רפואה, כלכלה, ארכיטקטורה, הנדסת חשמל / תוכנה, מקצועות המחשב, מחקר במדעי הטבע וכו') משום שהם מסוגלים להתמודד עם התפתחויות בשוק התעסוקה, לסיים תואר שני (המאפשר לאדם להיות מיומן יותר ומתאים יותר בהיבטים תאורטיים) ולהיות יצירתיים יותר בכל הנוגע לפתרון בעיות. אנשים שאינם כאלה (IQ בתחום הממוצע הנמוך<-> מעל לממוצע, או במספרים 90 <- > 120), מתכנסים בתוך מה שאנחנו מכנים מעמד הביניים הכללי (עשירון שמיני / עשירון שביעי ומטה) ובדרך כלל תהיה להם השכלה מקסימלית של תואר ראשון (אנשים בעלי IQ מעל הממוצע, 105-120). גם התואר הראשון שישיגו יהיה בתחומים פחות רלוונטים לשוק המודרני, משום שאלה בדרך-כלל התארים שהם יכולים להשיג (ביולוגית).

חשוב להבין שמעמד ביניים לא משקף רק פער בהכנסות או כוח. אם מעמד ביניים משקף (ברוב המקרים) את היכולות האישיות והקוגנטיביות של האנשים הנמנים בו, הוא משקף גם את הסיכוי וההסתברות לקבלת החלטות שגויה בקרב אותם אנשים זה לכשעצמו מסביר שאותם אנשים יהיו אלה שבדרך כלל ינהגו בצורה אימפולסיבית, קומפולסיבית ופחות שקולה וירכיבו את ה"עדר" השועט למצוקי-תהום עמוקה. מעמד הביניים הוא מעמד ששיתאפיין, לרוב, בהתנהגות אי רציונלית וחסרת אחריות בכל הנוגע לכלכלה. משום שמעמד הביניים מהווה חלק גדול מאוד מהאוכלוסיה (או לפחות היוו ונשחק), ההתנהלות השגויה של רוב אלה הנמנים בקרב מעמד זה סוחבת את שאר החברה למערבולת הרסנית, כולל אותם אנשים במעמד הביניים שמתנהלים נכון יותר מבחינה כלכלית ויש להם השכלה גבוהה יותר.

(2) הדבר הנוסף שמאפיין מחאות הם פתרונות של "כאן ועכשיו" ותרבות של זכויות. קל להצביע על אשמים (ולטעות), קשה להציע פתרונות יציבים לטווח הארוך. אך הכי קל לאמץ מודלים פסודו-כלכליים ופילוסופיות גרועות שמשובבים את נפשנו ונוסכים בנו תחושה של אופטימיות,  אפשרויות בלתי מוגבלויות ורמת חיים גבוהה, "מכבדת ומכובדת". כדי להשיג זאת, המטרה שלשמה יש מהפכה או מאבק, אמורה להנחיל בתודעתם של אנשים (או להיעזר בתודעה המובנית בהם) תוגדר כ"זכות בסיסית". נניח רגע בצד את העובדה ההיסטורית, שזכויות בסיסיות על בסיס שיוויון היא פיקציה אידאליסטית (בעלת מחיר עצום) שאנו מאמינים בה מסיבות אגואיסטיות, אך אין לה יסוד הגיוני או רציונלי, תרבות ה"זכויות" הזו מביאה אותנו לכדי יישומם של פתרונות הרסניים בחסות אידאולוגיות כמו קומוניזם (שרצח למעלה מ150 מיליון בני האדם ברחבי העולם), דמוקרטיה (בה כל אחד לא יכול להחליט על שום דבר, אבל העיקר שיש לנו זכויות) וסוציאל-דמוקרטיה. במהפכה הצרפתית – הם דרשו שיוויון, אחווה וזכויות. במהפכה המצרית האוכלוסיה דרשה דמוקרטיה ואת ראשו של מובארק. במחאת הדיור הם דורשים מדינת רווחה (או גישת רווחה) וסוציאל-דמוקרטיה, במה שאמור להיות השלב ה"פרוגרסיבי" של הדמוקרטיה. או, יותר נכון, פרוגרסיבי מבחינה "רגשית", אבל רגרסיבי בתאוריה ובפועל, ולטווח הארוך:

The principal motor of Europe’s current decline is, in my view, its obsession with social security, which has created rigid social and economic systems that are extremely resistant to change. And this obsession with social security is in turn connected with a fear of the future: for the future has now brought Europe catastrophe and relative decline for more than a century.

Is Old Europe Doomed?

גופים יחידניים וסימבוליים כמו ממשלות או טייקונים, שבסה"כ שואבים את כוחם האינרציאלי מהתנועה מתמדת של האוכלוסיה המערבית בחסות תרבות הזכויות, אינם הגרום לבעיה של מעמד הביניים או של כל מעמד נמוך, מושפל וחבול. אם הייתה לנו חברה בריאה, היה לנו ממשלה שפויה ופחות מושחתת. לא היינו מתפתים לצרוך כל דבר בזווית העין. היינו מתנהלים בצורה שקולה ורציונלית עם הכסף וחשוב מכל – לא היינו הופכים אותו (הכסף) לעיקר חיינו, אלא לאמצעי ותו לא (בדומה לסקס אגב, שהפכנו למטרה ולא לאמצעי ובכך הרסנו את מוסד הנישואים ואת התא המשפחתי עצמו). מכאן, שחברות מתמוטטות בגלל המוני אנשים לא מוכשרים, נהנתניים וחסרי מיומנות שמכלים את המשאבים של עצמם ומגיעים לנקודת משבר קריטית שממנה אין דרך חזרה. במסעם להרס עצמי, הם משתקים את המוכשרים, הערכיים והאינטליגנטיים יותר (כולל אלה שמצויים בקצה העליון של מעמד הביניים), מעצימים כלכלית שרלטנים וחדלי אישיים עד שאלו מגיעים לעמדות מפתח (ובהם רבים מהטייקונים) ובכך כופים על עצמם שנים של חשכה.

:קטגוריותUncategorized

תחלואות הליברליזם

ממליץ לכל אדם בר-דעת לצפות בהרצאה (לינק בתחתית הפוסט) של החוקר צ'רלס מורי (כותב הספר השערורייתי "The Bell Curve"), על מצבה של האוכלוסיה הלבנה (הלא-היספנים) בארה"ב המתפוררת. צ'רלס מורי חושף כי חלה הדרדרות ערכית ואתית בקרב האוכלוסיה הלבנה במהלך 50 השנים האחרונות, החל מ-1960. מטענותיו עולה כי הסיבה לכך היא ההתחלנות והליברליזציה של ארה"ב, שקידמו ערכים שנוגדים את מה שנהוג היה לכנות "נעלות" אמריקאית (American Exceptionalism) – שאיפה למצוינות וחריצות.

בעולם ליברלי, אין ערכים אמיתיים ואין גם מצוינות; אלא קורבניות, רפיון ומתירנות, שמעוותים סדרים היררכיים והגיונות סולידיים לטובת גחמותיו של האטום, האינדיבידואל; מושא הפילוסופיה והמדיניות החברתית המערבית.

Charles Murray, on the State of White America

:קטגוריותUncategorized